עומק השתיקה
כיצד אנחנו מתנהגים ומגיבים במצבים שמישהו פוגע בנו ומבזה אותנו? האם נכון להגיב מיד, האם נכון להמתין? האם למחול על כבודי או שמא להילחם עליו?
והאם יהיה הבדל בין התשובות הניתנות עבור אדם פרטי לבין אלו שינתנו ברמה הלאומית?
במצבים של פגיעות, האינסטינקט הראשון שלנו הוא להגיב. מדוע? קול פנימי אומר לנו שצריך להחזיר לעצמנו את הכבוד העצמי. כי אם לא אגיב אזי חלילה לא אזכה להערכה מהסובבים, ואם לא אגיב אז אולי גם אתפס כמישהו שקל לפגוע בו ואז אהיה קרבן שוב ושוב.
סיפור דינה בשכם ותגובותיהם החלוקות של יעקב ושל שמעון ולוי הינו סיפור קשה ומורכב שלא ברור מה 'מסקנת הסיפור' ועם מה אנחנו אמורים להישאר. האם צדקו שמעון ולוי בכך שהשתמשו בכל האמצעים על מנת להציל את דינה ולהעניש את כל יושבי שכם?
בכך שהתורה מסיימת עם מילותיהם של שמעון ולוי "הכזונה יעשה את אחותנו?!", יש כאן אמירה שיש בזה מימד של אמת שקשה להכחיש אותו. כאשר פוגעים בנו, אם נשתוק על דבר כזה מי יודע מה יהיה, יחשבו שדמנו הפקר. וחלילה ינסו שוב לפגוע בנו. בשם האמירה הזו שמעון ולוי מרמים את אנשי שכם וטובחים בהם בעודם כואבים.
אם כן, מדוע יעקב מתנגד?
יש שיגידו שזו טעות של יעקב. שהוא מפחד. שהוא עדיין יעקב ולא ישראל.
אולם בסוף חייו יעקב 'סוגר חשבון' עם שמעון ולוי, מוכיח אותם על רמאותם ומבשר שלא תהיה להם נחלה – וכך היה! שבט שמעון נעלם מעל פני ההיסטוריה ושבט לוי בזכות התשובה שעשה במשך הדורות זכה להתעלות ולשמש בקודש. כלומר ההכרעה ההיסטורית היא כיעקב ולא כשמעון ולוי.
בנוסף, מיד לאחר פרשיה זו, הקב"ה בעצמו נותן לו את השם ישראל. ונראה שבעצם סיפור שכם היווה נסיון שיעקב הצליח בו ועל כן מקבל באופן נצחי את שם ישראל.
יעקב מגלה כאן את היכולת לשתוק. להמתין. יעקב איננו בהכרח לא רוצה להגיב – אבל הוא לא רוצה להגיב מיד. המעבר מנקודת 'יעקב' לנקודת 'ישראל' קשורה במידת הסבלנות והשתיקה. ביכולת להמתין. כל עוד אני מגיב מיד אני אולי אנצח אבל אני עדיין משחק את אותו המשחק. פעם למעלה ופעם למטה. מתחיל כיעקב בעקב ואז לומד כיצד ללבוש את בגדי עשו ולנצח. אבל אני משחק את המשחק הזה. נקודת ישראל היא היכולת לצאת ממעגל קסמים זה. להבין שיש בי נקודה קדושה אחרת, שאיננה שבויה בתוך משחקי הכח של העולם הזה. ואיתה אני רוצה לפעול בעולם.
אולם כדי להגיע לנקודה זו אני צריך לדעת לשתוק. אני צריך לדעת להמתין. כמו שאומר יעקב לעשו בתחילת הפרשה "ואני אתנהלה לאיטי" לאט לאט. יש לי מהלך שאני צריך להבין. אני משחק משחק אחר.
יכול להיות בהחלט שיעקב היה נוקט בפעולה קשה כנגד שכם בן חמור, אבל השתיקה שלו יכלה לאפשר לו לנהל נכון את הסיפור.
תגובתם המהירה של שמעון ולוי הביאה להרג חינם ולדברי הרמב"ן אפילו לפספוס לצרף לאמונת האמת אנשים רבים מיושבי הארץ.
כדי להצמיח משהו גדול, משהו אחר, צריך לדעת לפעמים לשחק משחק אחר. ולדעת גם לשתוק.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
עומק השתיקה
כיצד אנחנו מתנהגים ומגיבים במצבים שמישהו פוגע בנו ומבזה אותנו? האם נכון להגיב מיד, האם נכון להמתין? האם למחול על כבודי או שמא להילחם עליו?
והאם יהיה הבדל בין התשובות הניתנות עבור אדם פרטי לבין אלו שינתנו ברמה הלאומית?
במצבים של פגיעות, האינסטינקט הראשון שלנו הוא להגיב. מדוע? קול פנימי אומר לנו שצריך להחזיר לעצמנו את הכבוד העצמי. כי אם לא אגיב אזי חלילה לא אזכה להערכה מהסובבים, ואם לא אגיב אז אולי גם אתפס כמישהו שקל לפגוע בו ואז אהיה קרבן שוב ושוב.
סיפור דינה בשכם ותגובותיהם החלוקות של יעקב ושל שמעון ולוי הינו סיפור קשה ומורכב שלא ברור מה 'מסקנת הסיפור' ועם מה אנחנו אמורים להישאר. האם צדקו שמעון ולוי בכך שהשתמשו בכל האמצעים על מנת להציל את דינה ולהעניש את כל יושבי שכם?
בכך שהתורה מסיימת עם מילותיהם של שמעון ולוי "הכזונה יעשה את אחותנו?!", יש כאן אמירה שיש בזה מימד של אמת שקשה להכחיש אותו. כאשר פוגעים בנו, אם נשתוק על דבר כזה מי יודע מה יהיה, יחשבו שדמנו הפקר. וחלילה ינסו שוב לפגוע בנו. בשם האמירה הזו שמעון ולוי מרמים את אנשי שכם וטובחים בהם בעודם כואבים.
אם כן, מדוע יעקב מתנגד?
יש שיגידו שזו טעות של יעקב. שהוא מפחד. שהוא עדיין יעקב ולא ישראל.
אולם בסוף חייו יעקב 'סוגר חשבון' עם שמעון ולוי, מוכיח אותם על רמאותם ומבשר שלא תהיה להם נחלה – וכך היה! שבט שמעון נעלם מעל פני ההיסטוריה ושבט לוי בזכות התשובה שעשה במשך הדורות זכה להתעלות ולשמש בקודש. כלומר ההכרעה ההיסטורית היא כיעקב ולא כשמעון ולוי.
בנוסף, מיד לאחר פרשיה זו, הקב"ה בעצמו נותן לו את השם ישראל. ונראה שבעצם סיפור שכם היווה נסיון שיעקב הצליח בו ועל כן מקבל באופן נצחי את שם ישראל.
יעקב מגלה כאן את היכולת לשתוק. להמתין. יעקב איננו בהכרח לא רוצה להגיב – אבל הוא לא רוצה להגיב מיד. המעבר מנקודת 'יעקב' לנקודת 'ישראל' קשורה במידת הסבלנות והשתיקה. ביכולת להמתין. כל עוד אני מגיב מיד אני אולי אנצח אבל אני עדיין משחק את אותו המשחק. פעם למעלה ופעם למטה. מתחיל כיעקב בעקב ואז לומד כיצד ללבוש את בגדי עשו ולנצח. אבל אני משחק את המשחק הזה. נקודת ישראל היא היכולת לצאת ממעגל קסמים זה. להבין שיש בי נקודה קדושה אחרת, שאיננה שבויה בתוך משחקי הכח של העולם הזה. ואיתה אני רוצה לפעול בעולם.
אולם כדי להגיע לנקודה זו אני צריך לדעת לשתוק. אני צריך לדעת להמתין. כמו שאומר יעקב לעשו בתחילת הפרשה "ואני אתנהלה לאיטי" לאט לאט. יש לי מהלך שאני צריך להבין. אני משחק משחק אחר.
יכול להיות בהחלט שיעקב היה נוקט בפעולה קשה כנגד שכם בן חמור, אבל השתיקה שלו יכלה לאפשר לו לנהל נכון את הסיפור.
תגובתם המהירה של שמעון ולוי הביאה להרג חינם ולדברי הרמב"ן אפילו לפספוס לצרף לאמונת האמת אנשים רבים מיושבי הארץ.
כדי להצמיח משהו גדול, משהו אחר, צריך לדעת לפעמים לשחק משחק אחר. ולדעת גם לשתוק.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
