הלכה והכלה
עולמנו היהודי מלא מצוות כרימון. כללים רבים ופרטים לאין מספר. עוד מצוה ועוד אחת ועוד ספר הלכה ועוד אחד. אין כמעט אבן שאין לה הופכין. כמעט בכל מקום ובכל צעד ושעל נגעה ההלכה וביקשה להאירם מתוך מבט תורני-אלוקי. ככה זה להיות 'ממלכת כהנים' – זה דורש ומחייב.
אולם פעמים ויכול אדם לחוש כי כל אשר מבקשת התורה ממנו הוא לעשות. לציית. יש הוראות ויש חוקים ופקודות ויש עולם שצריך לתקן. ויש הסוברים שההלכה עצמה היא העיקר. כלומר העיקר שהמצוות ייעשו על ידי מישהו. במובן הזה, קיומו של האדם הוא שקוף ואילו העיקר והחשוב היא ההלכה בעצמה. ומה אם אדם נופל או נכשל או לא עומד במאת האחוזים בדרישת ההלכה? האם עדיין מישהו רואה אותו ומכיל אותו?
"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור". פעמים רבות דיבר ה' אל משה והפסוק הרווח הוא 'וידבר ה' אל משה לאמור'. הדיבור הוא העברת מידע, הוראה מעשית לנהוג ולפעול כך וכך. אולם כאן, התורה פותחת חומש חדש בביטוי אחר 'ויקרא אל משה'. זה הרגע הוקם המשכן ובפעם הראשונה יש דיבור אלוקי מתוך אוהל מועד והוא נעשה ב'קריאה'. מהי אותה קריאה?
מסביר רש"י ע"פ המדרש: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה... אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון ארעי, בלשון טומאה שנאמר ויקר אלקים אל בלעם'". קריאה היא לשון חיבה. מדוע? הדיבור הוא העברת מידע. אולם הקריאה היא אך ורק פניה לאדם עצמו. 'משה משה'. ייתכן ואחר כך יש גם דיבור עם תוכן וציווי הכולל בתוכו גם דרישה או בקשה. אך הקריאה עצמה היא בקשה פנימית למפגש עם האדם עצמו. יש כאן חיבה כי לא את התפקוד של האדם ואת היותו חייל טוב מבקש אלוקים כי אם אותו בעצמו. את מלוא הווייתו ונוכחותו. אך לא מתוך תביעה קוצקאית של אותנטיות וכנות, אלא מתוך חיבה. כשיש חיבה יש רצון למפגש ולקרבה.
המדרש מרחיב עוד יותר ואומר כי קריאה זו איננה חד פעמית אלא היא קודמת לכל האמירות ולכל הציוויים. האדם המקיים את הציווי איננו כאן באופן מקרי. זה לא רק שיש עניין שהמצוות ייעשו ובמקרה עכשיו תורי לקיים אותם. רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ואולי גם המצוות עצמן עניינם החיבור והקירבה. כמו שדורשים בחסידות מצווה מלשון צוותא. ומכיוון שאנחנו מבינים שיש כאן קשר פרסונאלי, בין-אישי כביכול, ולא מערכת חוק עיוורת, ממילא רואה ורוצה הקב"ה את האדם גם כאשר איננו זוכה להקפיד על קלה כחמורה.
על האדם מקיים המצוות לזכור כי לכל ההלכות והמעשים והמנהגים קודמת קריאה. חיבה עמוקה לאדם כפי שהוא ומתוך אהבה זו אנו ניגשים גם לכל הדברות.
לפני ואחרי דרישות ההלכה ישנה הכלה.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
הלכה והכלה
עולמנו היהודי מלא מצוות כרימון. כללים רבים ופרטים לאין מספר. עוד מצוה ועוד אחת ועוד ספר הלכה ועוד אחד. אין כמעט אבן שאין לה הופכין. כמעט בכל מקום ובכל צעד ושעל נגעה ההלכה וביקשה להאירם מתוך מבט תורני-אלוקי. ככה זה להיות 'ממלכת כהנים' – זה דורש ומחייב.
אולם פעמים ויכול אדם לחוש כי כל אשר מבקשת התורה ממנו הוא לעשות. לציית. יש הוראות ויש חוקים ופקודות ויש עולם שצריך לתקן. ויש הסוברים שההלכה עצמה היא העיקר. כלומר העיקר שהמצוות ייעשו על ידי מישהו. במובן הזה, קיומו של האדם הוא שקוף ואילו העיקר והחשוב היא ההלכה בעצמה. ומה אם אדם נופל או נכשל או לא עומד במאת האחוזים בדרישת ההלכה? האם עדיין מישהו רואה אותו ומכיל אותו?
"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור". פעמים רבות דיבר ה' אל משה והפסוק הרווח הוא 'וידבר ה' אל משה לאמור'. הדיבור הוא העברת מידע, הוראה מעשית לנהוג ולפעול כך וכך. אולם כאן, התורה פותחת חומש חדש בביטוי אחר 'ויקרא אל משה'. זה הרגע הוקם המשכן ובפעם הראשונה יש דיבור אלוקי מתוך אוהל מועד והוא נעשה ב'קריאה'. מהי אותה קריאה?
מסביר רש"י ע"פ המדרש: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה... אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון ארעי, בלשון טומאה שנאמר ויקר אלקים אל בלעם'". קריאה היא לשון חיבה. מדוע? הדיבור הוא העברת מידע. אולם הקריאה היא אך ורק פניה לאדם עצמו. 'משה משה'. ייתכן ואחר כך יש גם דיבור עם תוכן וציווי הכולל בתוכו גם דרישה או בקשה. אך הקריאה עצמה היא בקשה פנימית למפגש עם האדם עצמו. יש כאן חיבה כי לא את התפקוד של האדם ואת היותו חייל טוב מבקש אלוקים כי אם אותו בעצמו. את מלוא הווייתו ונוכחותו. אך לא מתוך תביעה קוצקאית של אותנטיות וכנות, אלא מתוך חיבה. כשיש חיבה יש רצון למפגש ולקרבה.
המדרש מרחיב עוד יותר ואומר כי קריאה זו איננה חד פעמית אלא היא קודמת לכל האמירות ולכל הציוויים. האדם המקיים את הציווי איננו כאן באופן מקרי. זה לא רק שיש עניין שהמצוות ייעשו ובמקרה עכשיו תורי לקיים אותם. רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ואולי גם המצוות עצמן עניינם החיבור והקירבה. כמו שדורשים בחסידות מצווה מלשון צוותא. ומכיוון שאנחנו מבינים שיש כאן קשר פרסונאלי, בין-אישי כביכול, ולא מערכת חוק עיוורת, ממילא רואה ורוצה הקב"ה את האדם גם כאשר איננו זוכה להקפיד על קלה כחמורה.
על האדם מקיים המצוות לזכור כי לכל ההלכות והמעשים והמנהגים קודמת קריאה. חיבה עמוקה לאדם כפי שהוא ומתוך אהבה זו אנו ניגשים גם לכל הדברות.
לפני ואחרי דרישות ההלכה ישנה הכלה.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
