תורת האב ותורת הרב

הרב שראל רוזנבלט

תורה, משפחה ועבודת הייחודים

 

תורת האב תורת הרב

לקב"ה בעולמו כמה וכמה אפיקי התגלות. שניים מהם הם המשפחה והתורה. האב והרב, בראשית ושמות. שאלתו המפורסמת של רש"י בפתיחתו לתורה מדוע פתחה התורה בסיפורי האבות ולא במצווה הראשונה, מובנת בד"כ כשאלה פרשנית, לאומית או אמונית. אולם יש בדבריו שאלה חינוכית ראשונה במעלה. המחשבה שהתורה צריכה להתחיל במצוות טומנת בחובה הבנה לא רק מהי התורה אלא גם מיהו האדם. הרוצה להתחיל במצוות מבין בעצם שהתורה היא ספר חוקים. ספר המצוות שמצווה הקב"ה את עם ישראל. בבחינת 'את מצוותיו שמור כי זה כל האדם'. לא מעט אנשים ומחנכים נשארים עם ההווא-אמינא ובפגשם יהודי רואים לנגד עיניהם מושא להנחת תפילין, שמירת שבת ושאר מצוות, ואל מול המשימות הללו המבט מתמקד באובייקט המקיים מצוות. גם אם נרחיב את האחריות החינוכית של הרב או המלמד לתחום האמונה הרי שאנחנו  מדברים בשפה מוחלטת של אמת ושקר. יש אמונה אמיתית ויש שאינה אמיתית. שפה שכלית. תפקיד המחנך הוא אפוא להוכיח את אמיתות האמונה השווה לכל נפש. הכוונה החינוכית העומדת מאחורי מהלך שכזה מניחה – בין השאר - שאם רק נצליח להוכיח את מציאות הקב"ה שהוציא את בנ"י ממצרים ונתן לנו את התורה מיד ייעורו הנערים והנערות משנתם בהנץ החמה לעבוד את עבודת הבורא.

מדוע בכל זאת פתחה תורה בספר בראשית? ספר בראשית הוא ספר על משפחה; ועל האתגרים, הקשיים, העליות והמורדות הניצבים בפני האחווה המשפחתית. החומש הראשון כמו מחפש אחר המשפחה שתצליח להתנהג בדרך-ארץ ראויה. הדרך המבוקשת היא זו המשקפת את האחדות האלוקית הנכונה, לפיה אדם אחד מביט בזולתו, השונה ממנו בתכלית השינוי ובכל זאת רואה בו כמייצג ומשקף חלק מהאחדות האלוקית. המוטיב החוזר של הסיפור הוא האחד שממשיך והאחר שמודח. קין והבל, אברהם ולוט, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו. רק יעקב אבינו מגיע למדרגה בה הוא מבין שהברכה האלוקית יכולה וצריכה לעבור דרך משפחה שלמה; דרך אחים שונים ומגוונים. "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מט,כח). יעקב אבינו הוא שמצליח להתייחס לכל אחד מבניו באופן אישי ומתוך כך הוא מלמד אותנו את סוד האחדות המתגלה דווקא דרך הריבוי. אם כן, למדנו שני עקרונות יסודיים מספר בראשית: 1. הברכה האלוקית עוברת ביחסים שבין ההורים לילדיהם ודרך המרקם הייחודי של המשפחה 2. האתגר של ההורים כלפי ילדיהם והאתגר של האחים בינם לבין עצמם הוא להבין את האחדות המתגלה מתוך הריבוי.

מתוך האחווה המשפחתית אפשר לעבור לספר שבו ניתנת התורה. מי שנותן לנו את התורה הוא לא אבינו אלא הוא משה רבנו. התורה עצמה שניתנת בהר סיני כתובה על שני לוחות אבנים. זהו חוק א-פרסונאלי השווה לכולם קטן כגדול. הרב אשכנזי (מניטו) מכנה שני ערוצים אלו כ"תורת האב" ו"תורת הרב". הסדר הזה הוא הכרחי משום שהתורה היא כמו האור האלוקי אותו יוצקים אל תוך הכלי המשפחתי. והכלי לא רק שהוא מכיל את האור אלא הוא גם מעצב אותו בצורתו. זאת המשמעות העמוקה של 'דרך ארץ קדמה לתורה'.

תורת הסוד מלמדת אותנו כי מדרגת האבות שייכת לעבודת המידות ואילו משה רבנו למוחין, לדעת. בשכל ובאמצעות החשיבה הלוגית כולנו יכולים להיות שווים. כולנו יכולים להסכים על משוואות מתמטיות ומדעיות. הייחודיות של כל אחד ואחד נובעת מהמידות והיחס בין המידות השונות המשתנה מאדם לאדם. מי יותר שייך לצד החסד ומי לדין וכו'. ההבדלים בינינו מתחילים בעיקר מהנטייה הרגשית שלנו. שבירת הכלים אירעה רק בשבע הספירות התחתונות ולא בספירות העליונות ולכן רק בתחתונות שייך תיקון, וממילא רק בהם שייכת 'עבודה'. תורה ומצוות באים מבחינת מוחין. מלמעלה למטה. ועל כן במקום עליון זה מתבטלת ייחודיותו של האדם ואין לו מקום אמתי ל'עבודת ה''' לפי ערך בחינתו הפרטית. עבודתו מתחילה באתערותא דלתתא. בבחינת המידות. שם מתגלה ייחודיותו וממילא גם עבודתו לפי 'חובתו בעולמו'. 

תורה לפי בחינת העם

חז"ל מלמדים אותנו שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בה (בבלי ע"ז, לו). החתם סופר (גיטין לו) מבאר שעקרון זה שייך לא רק בגזירות חכמים אלא בשורשו הוא נלמד מנתינת התורה עצמה. הקב"ה נתן את התורה לעם מסוים ובזמן מסוים מתוך מבט מיוחד על העם המקבל את התורה. ייתכן ודברים אלו עונים על שאלה אחרת והיא מדוע התורה ניתנת בהתגלות כה מיוחדת של הקב"ה, והרי היה אפשר לכאורה פשוט לתת למשה רבנו ספר חוקים ומצוות שילמד את עם ישראל? על פי דברינו אפשר לומר שהקב"ה רוצה לתת לנו את התורה באופן אישי. מתוך מפגש של פנים בפנים. מתוך יחס פרסונאלי גם במובן הכללי – בהתייחסות למרקם המשפחתי של עם ישראל – וגם במובן הפרטי – היינו מתוך התגלות אישית וייחודית לכל אחד ואחד לפי מידותיו.

לפני הסתלקותו מן העולם מברך משה רבנו את עם ישראל. כמו יעקב אבינו בשעתו, כל שבט מתברך בברכה מיוחדת. עד כה דיבר משה בשווה לכל בני ישראל קטון כגדול. כולם שווים בפני מצוותיו של בורא עולם. מה אם כן הביא את משה רבנו לברך את הברכות באופן אישי?  התשובה נתונה בראשית דבריו: "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד). משה רבנו מבין שאכן הוא מצווה את התורה מפי עליון. אולם המורשה. המסורת שלתוכה ניתנת התורה היא המסורת המשפחתית של קהילת יעקב. הקהילה כמרקם החברתי וכזהות התרבותית המיוחדת לכל קהילה וקהילה. ובתבניתה של הקהילה מעוצבת התורה. אפשר לומר שברכת ה' במשמעותה העמוקה היא ההצלחה ליצור את ההתאמה המלאה בין המורשת השבטית, הקהילתית והמשפחתית לתורה הניתנת מסיני.

יחודא עלאה ויחודא תתאה

עבודת הייחודים הינה עבודתו של האדם לראות בחיים כולם כמבע אלוקי ומתוך אמונתנו באחדותו של הקב"ה לראות ולחבר את הכל לכדי יריעה אחת. לעבודה זו שני פנים. שתי תנועות שונות. 'יחודא עלאה' ו'יחודא תתאה'.

האחת היא זו המבקשת למצוא את האחידות. לראות את המכנה המשותף הגבוה, האלוקי, שבתוך כל אחד ואחד. בהסתכלות זו בכל אדם יש חלק אלוק ממעל ממש. בכוחו של מבט זה לראות את פנימיותו של האדם ולא רק את חיצוניותו, לדבר אל נשמתו ולא רק לנפשו. כדברי ר' אהרון הלוי מסטראשעלע: "שהמה הכל כח אחד בלבד בלי שום שינוי כלל" (שערי עבודה, עמ' יא). זהו 'יחודא עלאה'. עמדה זו מביאה את ההורה, את המחנך, את הרב, להיות שליו גם כאשר הילד או התלמיד נראה כמבקש לרעות בשדות זרים משום שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. האמונה בנשמה פנימית מאפשרת לתת אמון גבוה יותר באדם. עם זאת, הסכנה הגדולה היא שבמקום לראות את האדם העומד מולי, אראה רק נשמה. במקום לראות את הייחודיות של כל אחד ואחד אראה רק את האחידות השווה לכולם. בקיצוניות תביא עמדה זו לראות באדם כמושא להנחת תפילין או כמושא לאמונה שלי ולא כאדם, כאחר אותו אני מחויב לכבד, עליו אני מחויב לשמור ולא לכפות עליו את אמונותיי שלי.

התנועה השנייה היא זו התרה אחר הייחודיות ולא אחר האחידות. עמדה זו מבקשת לראות את הפרט באשר הוא ולהבין שגם בבחינתו הפרטית יש מבע אלוקי, הגם שאינני יכול להשוותו לאנשים אחרים או לכל סיסמא אמונית או סכימה קבלית כזו או אחרת. "דהיינו שיהיו נגלים כל הכוחות האלו בבחינת פרט דווקא בבחינת התחלקות" כדברי ר' אהרון הלוי. זהו 'יחודא תתאה'. הילד והילדה, הנער והנערה מפסיקים להיות חלק ממשהו אחר ובמקום זאת הם עבורי פשוט הם. יפים ומיוחדים בייחודיותם. במבט זה ההורים ואנשים החינוך יכולים להתחיל לתת אמון לא רק בנשמת הילד אלא גם באישיותו. לא רק בפנימיותו אלא להתחיל לאהוב ולראות את החן, את העין הטובה גם בחיצוניותו. לא רק בשכלו ואמונתו אלא גם במידותיו ותאוותיו; לשם כך צריכים הם המחנכים להסכים לוותר על 'כליאת' התלמידים בתוך משוואות והנחות ידועות מראש ולהיות נכונים 'לצאת' לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה; להקשיב ולפגוש את קול הנער באשר הוא שם.

עיקר בריאת העולם, מסביר ר' אהרון הלוי, הוא דווקא עבור הבחינה השניה. עבור היחודא תתאה. זהו העיקר. בשביל זה נברא העולם, כדי שנגלה את האלוקות דווקא בכח שהוא 'ההיפוך מאחדות'. רק כשלב שני נוכל בעזרתו יתברך להבין כיצד היפך האחדות גם הוא כלול באחדות הראשונית, באצילותו. הגילוי השלם הוא כיצד היפך האחדות הוא שיא האחדות.

סיום

במשך שנים רבות אנשי חינוך ותורה בקשו לעקור תלמידים ותלמידות מביתם (שנתפס בד"כ כמתווה  דרך של רדידות ופשרנות דתית) ולחנך אותם בדרך ה'אמת'. חשבו המחנכים כי באמצעות הוכחות שכליות אודות מציאותו של הא-ל ואמיתת התורה יצליחו לאחד את כולם לדעת האמת. "מסיחים דעה גם הם מן האני... מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח" (אורות הקודש ג, עמ' קמ). כל מי שנפש ישראל ותורת ישראל יקרים ללבו חייב להבין שהתורה ניתנת למשפחה, לעם, ולאדם שיש לו אישיות ייחודית. איננו יכולים אבל גם איננו רוצים לנתק את התלמיד ממשפחתו. אדרבה המאמץ של המחנך והמחנכת יהיה לראות הילד באופן אישי  וכן את הטוב, את החן, הקיים בזהות התרבותית והדתית שהתלמיד והתלמידה מביאים עמם מהבית. לאחר מכן לראות את ייחודיותם בתוך הנוף המשפחתי, השבטי שלהם. עבור כך צריכים אנשים החינוך להסכים, ולו לשלב הראשון, לשחרר את השררה הניתנת להם באופן טבעי מעצם תפקידם, להיות נכונים לשכוח את כל מה שלמדו, את כל ה'אמיתות' ומתוך כך להצליח לראות את האדם העומד מולם כפי שהוא באשר הוא. לא רק את פנימיותו ונשמתו אלא אותו, את מידותיו, רגשותיו ותאוותיו ולמצוא בהם את החן. ייחודיותו של אדם מתבטאת יותר במידותיו ונטיותיו הרגשיות מאשר ביכולת האנליטית שלו. שם טמונה העבודה שלו. עבודת ה' היחודית לו אשר בגינה ירד לזה העולם. תפקידו של המחנך, של מעביר התורה, הוא אפוא לעזור לאדם לזכות בעצמו, להבין את דרכו הייחודית ולאחר מכן להדריך אותו בדרכו שלו בדרך העולה ציון. 

אנחנו מתלוננים שוב ושוב על דור המדיה, הפייסבוק והוואטסאפ כדור שבו השיח רדוד; דור שבו כל משפט מורכב, כל עומק שכלי, הופך להיות 'חפירה'. דור שהמרידות שלו הם בכלל לא 'להכעיס' אלא הוא אך ורק 'לתאבון'. חוץ מהצורך החשוב להעלות את רמת השיח ולחנך לחשיבה עמוקה, יש כאן בעיני הזדמנות גדולה. אנחנו חוזרים לדור שבו היצרים והתאוות, שבו עולם המידות הוא המוביל את השיח. זה הקשור באופן פנימי לדור המבקש את הייחודיות של כל אחד ואחד. אכן הדבר מזכיר לנו תרבות של עבודה זרה כפי שמבאר זאת הראי"ה (זרעונים 'חכם עדיף מנביא') ומכאן חששותינו. אולם אם כנים דברינו אזי יש לפנינו דור שמכין את צעדיו גם לנבואה.

 

 

 

הרב שראל רוזנבלט

ר״מ בכולל הישיבה, למד בישיבת ההסדר בעתניאל שמונה שנים בהם שירת בצבא. שימש גם כר"מ בעתניאל. בוגר תואר ראשון במכללת הרצוג במסלול חינוך, תושב"ע ומחשבת ישראל, ומוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לארבע בנות. רב קהילת הרימון באפרת.