אני ואתה נשנה את העולם

בשנים שאינן מעוברות, פרשת תצוה צמודה לפורים, או שבוע קודם לכן. פרשנים רבים שמו לבם לעובדה שהציוויים למשה רבנו מגיעים בלשון משונה בתחילת פרשה זו, וכן פעם אחת בראש פרשת כי-תשא. כמעט בכל התורה, ההוראה מגיעה בלשון ציווי תמציתי (דַבֵּר, עשה, אֱמוֹר  וכיו"ב), ואילו כאן המילה 'ואתה' מופיעה בסמיכות לציווי כמה פעמים: "ואתה תצוה את בני ישראל...", "ואתה הקרב אליך...", "ואתה תדבר אל כל חכמי לב...", "ואתה קח לך בשמים...". ביאורים רבים ניתנו לתופעה זו, ואני בחרתי בדבריו של הזוהר הקדוש שנמצאים בתחילת פרשת תצוה (ח"ב, דף קע"ט ע"ב). תשובה אחת בזוהר היא, שהמילה 'אתה' מכוונת לשכינה הכלולה מן האור העליון והאור התחתון גם יחד, והיא המקיימת את העולם שלנו, וכוונתה לומר שהקב"ה משתף את השכינה עם משה ועם ישראל במעשה המשכן. תשובה שנייה הולכת באותו כיוון, וטוענת שהמילה 'אתה' מכוונת לאחד משמותיו של הקב"ה בעצמו (בניגוד לשכינה שהיא הופעה נמוכה יותר של הא-לוהות), המקיים את עולמנו (שנאמר "ואתה - מחיה את כולם"). אשר על כן מופיעות אצלנו שתי מלים בלשון נוכח: "ואתה" "תצוה" - "ואתה" מכוון לשכינה או לקב"ה, "תצוה" מכוון למשה רבנו. הזוהר מאריך ומדקדק בכל ציווי וציווי בפני עצמו, ומתאר את הסודות המסתתרים בכל אחד מהם, אך אסתפק בדברים שהובאו עד לכאן.

לטעמי אפשר למצוא הבדל נוסף בין שני סגנונות הציוויים שהוצגו לעיל, והדברים קשורים לדברי הזוהר הנ"ל. כיוון שזכיתי ללומדו בזמן שהייתי במילואים, אביא דוגמה מן העגה הצבאית בכדי להסביר את ההבדל. כאשר בעל סמכות מבקש שאחד מן הכפופים לו יבצע פקודה, הוא מורה לו: עשה כך וכך. לאדם שקיבל את ההוראה עומדת זכות הבחירה הגמורה, אם לעשות את הדברים אם לאו, וגם בעל הסמכות איננו בטוח במאת האחוזים שהדבר ייעשה כרצונו, אע"פ שמדובר במי שמחויב לעשות כמצוותו. כך הדבר ברוב המקרים. לעומת זאת בצבא, כאשר מפקד מוריד הוראה לפקודיו, פעמים רבות הוא יפתח במשפט הבא: "טוב, מה שקורה זה ככה...". נשים לב, הוא לא מצווה מה לעשות, הוא פשוט מספר מה יקרה בפועל. א' ילך לכאן, ו-ב' יסגור לו מכאן, ו-ג' יקפל בסיום. אין כאן ציווי אלא סיפור, תיאור מקרה. אחת המשמעויות לעובדה שזה סיפור ולא הוראה היא, שכוח הבחירה פוחת. אינני טוען שהוא מתבטל לחלוטין, אבל הוא לא קיים באותה עוצמה. מרגע שאני נתון בתוך סיפור, המספר הוא זה שמתפעל אותי, ואני שחקן שעושה את מה שכתוב בתסריט. במובן עמוק יותר - המספר הוא שותף מלא במעשים שאני עושה. כאשר בעל הסמכות מצווה, יש פער מובנה בין הציווי ובין ביצוע ההוראה. לעומת זאת, כאשר הוא מספר לי מה הולך לקרות לי, הוא נוכח בכל צעד ושעל, הוא זה שגורם לי בפועל לעשות כל דבר ודבר.

ההבדל בין "צו את בני ישראל" לבין "ואתה תצוה את בני ישראל" הוא שהקב"ה מסיר את כובע המצווה מעליו, ועונד על ראשו את כובע המספר. הוא לא אומר למשה מה לעשות, אלא מה הולך לקרות בפועל: אתה תלך לבני ישראל, ותצוה אותם להביא שמן זית בכדי להעלות נר תמיד. לפי דברינו, יוצא מכאן גם שהקב"ה הוא שותף פעיל הרבה יותר בפעולות המתוארות בפרשה שלנו: הדלקת מנורת המשכן, הקרבת אהרן ובניו לכהונה, מציאת אנשים חכמי לב שיהיו האמנים שיוצרים את כלי המשכן, ולקיחת הבשמים לקטורת (בתחילת הפרשה הבאה). אנחנו כבר לא מוציאים לפועל את הוראותיו, אלא שחקנים בתוך התסריט שהוא כתב וביים לנו.

דברי הזוהר שהובאו לעיל, שההבדל הלשוני המופיע בפרשה שלנו בא ללמד שהשכינה או הקב"ה שותפים בפעולות הללו במעשה המשכן, מקבלים חיזוק לא רק מהסוד שעומד מאחורי המילה 'ואתה', אלא גם מהתוכן הפשוט של צירופי המלים הללו, המלמדים אותנו כי הקב"ה מספר לנו את סיפור חיינו, ובכך אנו זוכים לשותף פעיל בכל מעשינו, וכפי שכותב ר' נחמן בהקשר אחר, איזה כבוד גדול יותר יש מזה שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוא הסופר של הספר בו כל אחד ואחד מאתנו מהווה שחקן ראשי.

פורים הוא החג שבו איננו רואים את הקב"ה באופן גלוי, אך אנו מקפידים להדגיש שהוא זה שפועל תמיד מאחורי הקלעים. כפי שהוסבר, הפעילות מאחורי הקלעים יכולה להיות משמעותית יותר, ושותפה פעילה יותר, בהשוואה לפעילות גלויה. את הקרדיט לוקחים השחקנים הראשיים, אבל התסריטאי הוא זה שנמצא במחשבתו ובמעשיו של כל אחד ואחד מהם, גם של השחקנים המשניים יותר, ואפילו של הניצבים. המלך הנוכח-אבל-נפקד של מגילת אסתר (אחשוורוש) מהווה תמונת ראי למלך הנפקד-אבל-נוכח האמתי של הסיפור הזה, שמתמצת את סיפורו של העם היהודי לדורותיו. בניגוד לרוב מוחלט של הספרים בתנ"ך, במגילה הקב"ה איננו שחקן פעיל. זה בגלל שהוא הבמאי בכבודו ובעצמו.