"אין אנשים רעים. יש מצבים רעים"

כך אמרה, ראתה את העולם וגם חיה בפועל אישה נדירה שהלכה השבוע לעולמה. מרב עקריב ז"ל. כשפגשה באנשים כעוסים ומלאי חמה, גם אלו שפגעו בה, בכוחה המופלא הייתה מצליחה לשנות את מזג רוחם ומטרת פועלם, רק מפני שראתה את העומק, היא הצליחה לזהות שיש איזה חרדה או אי-שקט פנימי שמצמיח את אותן אנרגיות שליליות, ופעלה לשנות את המצב, את התשתית הנפשית ומתוך כך נעלמו ופגו להם החרדות, הכעסים והאלימות.

פרשת תזריע פותחת בתהליך הטהרה של האישה היולדת שחלק ממנו הוא קרבן חטאת. ומה היה חטאה? הסברים שונים ניתנו בדבר. דעתו של ר' שמעון מפני שבעת צירי הלידה, הכאב גורם לאישה להישבע שלא תלד יותר. ועל שבועה זו יש לכפר. אך לאחר שרואות את אור החיים המופיע מולן הכח והרצון חוזרים לאיתנם. האם נחשוב לכעוס ולהאשים את היולדת על אותם רגעים?

כלשונו של הרמב"ן: "ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים שהוא רוצה להצדיק בריותיו". הקב"ה ממרום מושבו ומחשבותיו העמוקות, אינו נעצר בהופעה החיצונית של שבועה נגד המשכיות החיים אלא מביט הוא לעומק ורואה שיש כאן מצב קשה שהוא זה שהוליד מחשבה קשה. ועל כן, לא אצבע מאשימה מופנית כלפי אותה אישה אלא ידיים שמושטות ומציעות ריפוי וכפרה.

כמו כן בחיים בכלל, ככל שמתרוממים למרום ההשגה האלוקית רואים כי אין כאן אנשים רעים, יש מצבים רעים שמביאים לחרדות ולמידות רעות. ולכן במקום כעס ועונש, פורצים ממנו יתברך הרחמים העמוקים וכל חפצו להצדיק את הבריות. ללמד עליהם זכות ומתוך כך לקרב אותם אל חיקו.

הסתכלות זו מאתגרת אותנו בשבת שבין יום השואה ליום הזכרון. האם אפשר להרחיב עקרון זה גם עבור האירועים המצוינים בימים אלו?? האם פתרון העומק, ארוך הטווח, הוא להילחם ברשעים או לרפא את השברים. האם את החטאים או את החוטאים רוצים אנו למגר??

אולם בל ניתקע רק בשאלות הגדולות והקשות, שהרי העקרון הזה עומד לפתחנו בכל יום, במעשים הקטנים, במפגשים הקטנים הנקרים בדרכינו דבר יום ביומו.

ראש וראשון להחלת עקרון הזה הוא הרי אני עצמי. לרפא את השברים שבתוכי ולתת להבנה, להכלה ולרוך להוציא אותי לדרך חדשה.