אוגוסט שחל באלול

ראה אנוכי נותן לפניכם היום את אלול ואת אוגוסט. כמה מרחק יש בין השניים. הלכים שונים בנפש האדם, בהלך החברתי, בכוונות ובמחשבות. והיכן אני?

בפרשת ראה מתואר ההבדל שבין עידן המדבר והמשכן לבין ארץ ישראל והמקדש. המבנה הגיאו-פוליטי של עם ישראל הוא ריכוזי סביב המשכן. הקודש נמצא בכל. אחד הביטויים לכך הוא האיסור לאכול "בשר תאווה". ברצונו לאכול בשר סתם כך להנאה צריך האדם ללכת למשכן ולהקריב קרבן. אין מקום לתאווה אלא במקום הקודש. בעצם אין מקום לתאווה במובנה הפשוט והחולי.

אולם בארץ ישראל המבנה הגיאוגרפי שונה ומתוך כך גם המבנה החברתי והדתי "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשום שמו שם... ואכלת בשעריך, בכל אוות נפשך תאכל בשר". הקודש המוחלט של מקום המקדש כאילו 'משחרר' את הקדושה המוחלטת מהפריפריה ושם מתאפשרים חיי חולין כשרים. בפריפריה מותר לאכול בשר תאווה. אמנם מיד רואה התורה את הסכנה שיש בנתינת מקום פשוט ובריא לתאווה: "רק חזק לבלתי אכול את הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר". אין בדברים אלו ניסיון להסביר את הסכנה שהייתה מצויה בזמנם: תאוות הנפש לאכול דם הנלוות לאכילת הבשר; אולם מדברים אלו נוכל להבין כי שחרורה של התאווה מביא עמו אפשרות של ערעור ואף פריצה של הגבולות שהתורה רואה בהם בסיסיים ומוסריים. ויחד עם זאת אין היא חוסמת את תאוות הנפש אלא רק מכוונת אותה.

ואולי שמא התורה מבחינה בין שני היבטים שבאדם – הבשר והדם. האיווי עצמו והעדינות הנפשית. לפי זה, התורה רואה בארץ ישראל את המקום שבו לצד מקום מקודש מובהק אליו עולים לפחות שלוש פעמים בשנה, ישנם חיים המאפשרים את תאוות הנפש אך כאלו שלא פוגמים בעדינות הנפשית, ברגישות לחיים ולקדושה הטמונה בהם.

בארץ ישראל יש אוגוסט אך דברים מעניינים ומאתגרים עשויים להתרחש כאשר הוא חל באלול.