למרות התפיסה ההפוכה של המצוות, אצל שניהם הרפורמים היוו גורם מרכזי לגישתם הנחרצת
בשני הפוסטים הקודמים בחנו את התפיסה הסימבולית של הרש"ר הירש,ואת ההתנגדות העזה של השל לדעה זו, שגורעת מהמפגש עם האל החי. אך באופן מעניין, נדמה שגורם מרכזי זהה הוביל את שניהם לגישתם הנחרצת: התנועה הרפורמית.
בפתח דברי הרש"ר הירש, הוא מציין שתי בעיות שהפרשנות הסמלית יצרה, ושבגללן נמנעו מלפרש בדרך זו. הבעיה הראשונה היא פרשנות סימבולית "לא מדעית", שאפשרה להלביש כל רעיון על כל מצווה. פרשנות כזו אינה רק וורט לא מזיק, אלא דרך שבעזרתה ניתן להתנער מן המצוות: "אחרי הרעיון 'הנאור' שחכמי הזמן מצאו... מותר לזרוק את הקליפה (המצוה עצמה) ולהסתפק ברעיון לפי דעתם של 'החכמים' האלה" (המצוות כסמלים, עמ' 13). דרך זו הובילה להתנגדות לכל פרשנות סימבולית באשר היא.
סיבה נוספת שנמנעו מפרשנות סמלית, היא הרצון הרפורמי להשאיר את המצוות נטולות פשר רלוונטי, דבר שיקל על ביטולן: "בתקופתו של משה רבנו, היו ה'פרטים' חשובים ביותר, אבל בתקופה 'נאורה' זו אין כל ערך למצוות המעשיות, ואין להן כל קשר עם הזמן שאנו חיים בו".
אם כן, בעזרת הפרשנות הסמלית הרש"ר הירש נלחם בגישה הרפורמית, ומצליח להטעין את המצוות במשמעות גם ליהודי במאה ה-19, מבלי לאבד את האחיזה בשמירתן בפועל. לשיטתו, ההבנה הסמלית משרתת את קיום המצוות, ואינה מהווה לה תחליף, כמו שהבנה סמלית של זר פרחים אינה תחליף לנתינת הזר (למרות שיהיו גברים שיחלקו על כך...).
***
גם השל יוצא מתוך התנגדות לגישה הרפורמית – על אף ששיטתו הפוכה מזו של הרש"ר הירש. בעוד הרש"ר הירש נלחם בביטול המצוות, השל נלחם בדרך עבודת האלוהים הרפורמית. השל רואה שהרפורמים מסתמכים על הסמל והטקס כדרך לעבודת אלוהים וכתחליף למצוות, ומבחין בתפקיד החדש שניתן לסמל: "בעבר, התייחסו לסימבוליזם כאל צורה של חשיבה דתית; בעידן המודרני מתייחסים לדת כאל צורה של חשיבה סימבולית" (התפילה, עמ' 201).
השל פשוט לא מוכן לקבל את זה. כמי שרואה את המפגש הישיר עם הקב"ה בלב היהדות, הוא לא יכול לקבל פרקטיקה שמעמעמת וממוססת את אותו מפגש: "כאשר מעניקים לאובייקטים סימבוליים את ששייך לאלוהים, כאשר מכוונים את הנשמה להביע את עצמה באמצעות נציג, מתדרדר הסימבוליזם לכדי דת בעקיפין" (עמ' 204).
האבחנה המרתקת שהגישות ההפוכות של השל והרש"ר הירש נובעות (בין היתר) מאותו "אתגר רפורמי", פותחת מספר שאלות: האם שניהם מתייחסים לאותו מושג של "סמל", או שהמושג עצמו עבר התפתחות ושינוי ב-200 השנים שהפרידו ביניהם? איזו יהדות רפורמית עמדה מול כל אחד מההוגים?
***
בסדרה הנוכחית בחנו שתי גישות כמעט הפוכות לתפיסה סמלית של המצוות –הרש"ר הירש כתומך נלהב לעומת השל כמתנגד נחרץ. במבט אלינו, המפגש (או הניתוק) בין המצוות לסמלים עוזר להעמיק בתפיסה של המצוות, בהבנה של מושג הסמל, וביחס ביניהם. ולצד כל אלו, נדמה שלתפיסות ההפוכות הללו הייתה מטרה אחת – הבנה מהותית של המצוות, שבעזרתן מתאפשר המפגש עם התורה ועם אלוהים חיים גם במציאות חייהם.
למרות התפיסה ההפוכה של המצוות, אצל שניהם הרפורמים היוו גורם מרכזי לגישתם הנחרצת
בשני הפוסטים הקודמים בחנו את התפיסה הסימבולית של הרש"ר הירש,ואת ההתנגדות העזה של השל לדעה זו, שגורעת מהמפגש עם האל החי. אך באופן מעניין, נדמה שגורם מרכזי זהה הוביל את שניהם לגישתם הנחרצת: התנועה הרפורמית.
בפתח דברי הרש"ר הירש, הוא מציין שתי בעיות שהפרשנות הסמלית יצרה, ושבגללן נמנעו מלפרש בדרך זו. הבעיה הראשונה היא פרשנות סימבולית "לא מדעית", שאפשרה להלביש כל רעיון על כל מצווה. פרשנות כזו אינה רק וורט לא מזיק, אלא דרך שבעזרתה ניתן להתנער מן המצוות: "אחרי הרעיון 'הנאור' שחכמי הזמן מצאו... מותר לזרוק את הקליפה (המצוה עצמה) ולהסתפק ברעיון לפי דעתם של 'החכמים' האלה" (המצוות כסמלים, עמ' 13). דרך זו הובילה להתנגדות לכל פרשנות סימבולית באשר היא.
סיבה נוספת שנמנעו מפרשנות סמלית, היא הרצון הרפורמי להשאיר את המצוות נטולות פשר רלוונטי, דבר שיקל על ביטולן: "בתקופתו של משה רבנו, היו ה'פרטים' חשובים ביותר, אבל בתקופה 'נאורה' זו אין כל ערך למצוות המעשיות, ואין להן כל קשר עם הזמן שאנו חיים בו".
אם כן, בעזרת הפרשנות הסמלית הרש"ר הירש נלחם בגישה הרפורמית, ומצליח להטעין את המצוות במשמעות גם ליהודי במאה ה-19, מבלי לאבד את האחיזה בשמירתן בפועל. לשיטתו, ההבנה הסמלית משרתת את קיום המצוות, ואינה מהווה לה תחליף, כמו שהבנה סמלית של זר פרחים אינה תחליף לנתינת הזר (למרות שיהיו גברים שיחלקו על כך...).
***
גם השל יוצא מתוך התנגדות לגישה הרפורמית – על אף ששיטתו הפוכה מזו של הרש"ר הירש. בעוד הרש"ר הירש נלחם בביטול המצוות, השל נלחם בדרך עבודת האלוהים הרפורמית. השל רואה שהרפורמים מסתמכים על הסמל והטקס כדרך לעבודת אלוהים וכתחליף למצוות, ומבחין בתפקיד החדש שניתן לסמל: "בעבר, התייחסו לסימבוליזם כאל צורה של חשיבה דתית; בעידן המודרני מתייחסים לדת כאל צורה של חשיבה סימבולית" (התפילה, עמ' 201).
השל פשוט לא מוכן לקבל את זה. כמי שרואה את המפגש הישיר עם הקב"ה בלב היהדות, הוא לא יכול לקבל פרקטיקה שמעמעמת וממוססת את אותו מפגש: "כאשר מעניקים לאובייקטים סימבוליים את ששייך לאלוהים, כאשר מכוונים את הנשמה להביע את עצמה באמצעות נציג, מתדרדר הסימבוליזם לכדי דת בעקיפין" (עמ' 204).
האבחנה המרתקת שהגישות ההפוכות של השל והרש"ר הירש נובעות (בין היתר) מאותו "אתגר רפורמי", פותחת מספר שאלות: האם שניהם מתייחסים לאותו מושג של "סמל", או שהמושג עצמו עבר התפתחות ושינוי ב-200 השנים שהפרידו ביניהם? איזו יהדות רפורמית עמדה מול כל אחד מההוגים?
***
בסדרה הנוכחית בחנו שתי גישות כמעט הפוכות לתפיסה סמלית של המצוות –הרש"ר הירש כתומך נלהב לעומת השל כמתנגד נחרץ. במבט אלינו, המפגש (או הניתוק) בין המצוות לסמלים עוזר להעמיק בתפיסה של המצוות, בהבנה של מושג הסמל, וביחס ביניהם. ולצד כל אלו, נדמה שלתפיסות ההפוכות הללו הייתה מטרה אחת – הבנה מהותית של המצוות, שבעזרתן מתאפשר המפגש עם התורה ועם אלוהים חיים גם במציאות חייהם.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
