על "אנחנו" ו"הם" בבנית חברה מוסרית

הרב שראל רוזנבלט

על 'אנחנו' ו'הם' – בניית חברה מוסרית

פרשת משפטים

 

כל 'אנחנו' מייצר 'הם'. כל קבוצה מלוכדת יוצרת את האנשים אחרים שנותרים בחוץ. הרבה מהאתגרים המוסריים בחיים מתחילים בקונפליקטים שבין 'אנחנו' ל'הם'.

האם נוותר אפוא על יצירת 'אנחנו'?

 

פרשת משפטים עמוסה במצוות וחוקים רבים אשר ניתנים לעם ישראל שזה עתה יצא ממצרים ומתחיל להתגבש מחדש כעם הזוכה להתגלות ותורה. מילה שחוזרת בפרשה כמה וכמה פעמים היא *"רעהו"*. כלומר שיש מצוות ודרישות מוסריות שנדרשות ממני רק כלפי מי שהוא אחי, כלפי מי שהוא חלק מ'אנחנו'.

שחז"ל קובעים "עניי עירך קודמים", הם קובעים בחוק את עקרון העדפה. עדיף לעזור לקרובים אלי מאשר לאלו שרחוקים ממני.

עקרון העדפה הוא לכתחילה משום שהוא מאפשר לנו לחזק יותר את הקהילה והעם ולתבוע תביעה מוסרית גבוהה יותר ביחס לחברים בתוכם. האמירה שכולם שווים עשויה להביא לאדישות ובפועל להוריד את הרף המוסרי לדרישות הבסיסיות ביותר האפשריות.

התורה מעדיפה לטפח את הקשרים הטבעיים של מעגלי השתייכות הטבעיים של החיים. המשפחה. הקהילה. השבט. העם. ובתוך המעגלים האלו לדרוש דרישה מוסרית גבוהה יותר ותובענית יותר מאשר הרף המוסרי הבסיסי.

יחד עם זאת, כבר בפרשתנו אפשר לראות כיצד התורה מודעת לכך שטיפוח לכידות קהילתית חזקה שבונה "אנחנו" מגובש יותר, יוצר בפועל 'הם'. בלשון המקרא 'גרים'. אנשים זרים הגרים בתוכנו.

 

*גֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כב,כ)*

 

מדוע לא להונות את הגר? כי גם אנחנו היינו גרים במצרים.

התורה דורשת מאיתנו לשאת את הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי שגם אנחנו היינו גרים בארץ זרה. רש"י מסביר שפרט ביוגרפי זה תפקידו להוריד קצת את האוויר מהבלון הנפוח שיש לעם ריבון היושב בארצו. הרמב"ן מסביר שבמצרים למדנו שהקב"ה הוא אלוקי העשוקים, הגר היתרום והאלמנה. וכאשר הם זועקים אליו, הוא נענה להם אפילו יותר מאשר לעם סגולתו.

 

ברם, ניתן להסביר בדרך נוספת. ספר שמות נפתח בדברי פרעה "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו". הנרטיב שהעם המצרי מפתח הוא שבני ישראל בעצם מבקשים להשתלט על מצרים. נשמע מוכר? מזכיר קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון. האם יש בכך אמת? מסתבר שלא. אבל כך דרכו שלו עולם.

*אלבר ממי* – יהודי צרפתי ממוצא תוניסאי שחווה הרבה מאד אנטישמיות ושנאת זרים במהלך חייו -  טוען בספרו 'הגזענות', ש'האחר' ו'הזר' נתפס לרוב גם כמוזר. הפחד מן הזר מושלך עליו בצורת אגדות וסיפורים, דמוניזציה ותרחישי אימה שפעמים רבות אין להם קשר רב עם המציאות.

זה מה שקרה לנו שהיינו במצרים. זה מה שחווה עם ישראל כאשר פרעה התחיל לשכנע את העם המצרי שאנחנו בעצם גיס חמישי ומסוכנים לציבור ומתוך כך הפך ללגיטמי את האלימות כלפינו. זה מה שקרה גם באירופה באלף השנים האחרונות. זה מה שאני חוויתי כאשר פקיסטני-מוסלמי שטח בפני את כל הסטריאוטיפים שיש לו עלי. את זה רוצה התורה שנזכור כאשר אנחנו הריבון ובתוכנו גרים רבים.

 

התורה אם כן איננה נלחמת במבנה הטבעי של משפחה קהילה ועם, ואף מחזקת אותו ודורשת דרישות מוסריות גבוהות יותר כלפי החברים בה. ועם זאת, התורה מודעת לכך שתודעה זו יוצרת אחרים, זרים וגרים ודווקא מתוך מודעות זו דורשת את היחס המוסרי גם כלפיו.

לא רק את יציאת מצרים אנחנו צריכים לזכור אלא גם את כל מאות השנים בהם היינו גרים בארץ מצרים. זכרון היסטורי זה הוא פרט ביוגרפי שהתורה מבקשת שיהיה אבן יסוד בזהות הקולקטיבית שלנו.

 

הרב שראל רוזנבלט

ר״מ בכולל הישיבה, למד בישיבת ההסדר בעתניאל שמונה שנים בהם שירת בצבא. שימש גם כר"מ בעתניאל. בוגר תואר ראשון במכללת הרצוג במסלול חינוך, תושב"ע ומחשבת ישראל, ומוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לארבע בנות. רב קהילת הרימון באפרת.