מלאכה בפורים
האם מותר לעשות מלאכה בפורים?
שאלה זו נראית משונה ממבט ראשון שכן מלבד מצוות היום, רובא דכולא עלמא נוהגים בפורים כביום חול גמור. ברם שאלה זו איננה פשוטה כלל ועיקר, שכן במגילת אסתר נאמר: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב וכו'". שמא התכוונו היהודים לחוג את יום ארבעה עשר לחודש אדר כמו החגים שהם מכירים משכבר הימים, היינו מקראי הקודש? אכן, באגרת של מרדכי ואסתר נשמט התואר 'יום טוב' מתיאור אופיו של חג הפורים. בשאלה זו מצינו שנחלקו האמוראים; נחמן בריה דר' שמואל בר נחמן (ירושלמי מגילה א, א) ורב יוסף (בבלי ה, ע"ב) מדייקים מהביטוי 'יום טוב' שאוסר לעשות מלאכה בפורים ואילו רבי היה מפרסם עצמו בכך שהוא נוטע נטיעה בפורים. בישוב הדברים מסביר רבה בריה דרבא שאמנם בתחילה נאמר שהיהודים היושבים בערי הפרזים ביקשו לתקן את פורים כיום האסור בעשיית מלאכה, אולם מן הכתוב באגרת מרדכי ואסתר אנו למדים שאיסור זה לא התקבל בציבור. למרות זאת, מסופר על רב שקילל אדם שנטע כותנה בפורים ולא ראה ברכה בעמלו. הסוגיה ממשיכה ונותנת שתי אפשרויות: או שבמקומו של רבי לא נהגו איסור מלאכה ולכן נטע נטיעה בפורים, או שכן נהגו איסור מלאכה במקומו אלא שגם במקום זה מותר לנטוע "נטיעה של שמחה". וכך נפסק בשו"ע (תרצו, א): "פורים מותר בעשיית מלאכה; ובמקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין; והעושה, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם". המגן-אברהם מביא שלפי הבית-יוסף רק במקום שנהגו באיסור מלאכה העושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה, אולם לפי הרמב"ם 'משמע דאפילו במקום שנהגו לעשות' אינו רואה סימן ברכה. ומוסיף הרמ"א: "והאידנא נהגו בכל מקום שלא לעשות". כלומר שלבני אשכנז פוסק הרמ"א שאין לעשות מלאכה בפורים. וכך דברי ערוך השולחן: "וכתבו הקדמונים אף על גב דמלאכה לא קבילו עלייהו אח"כ נתקבל במנהג ומקללין כל העושה בו מלאכה כיון שפשט איסורו בכל ישראל". אלא שממשיך השו"ע ופוסק שאינו אסור "אם הוא בניין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או אבורנקי של מלכים" ומוסיף הרמ"א: "ומותר לעשות כל מלאכת מצוה, כגון לכתוב פסקי הלכות וכן מותר לעשות אפילו מלאכות גמורות לצורך פורים". יוצא אפוא שהפוסקים האשכנזים רואים באיסור המלאכה לכתחילה בפורים וצריך סיבה מיוחדת להתיר.
אלא שבגדר האסור והמותר אנו רואים גדר ייחודי לפורים. שכן, מלבד ההיתר במלאכות לצורך דבר מצוה וצורך פורים הגון הכנת הסעודות וכדו', הגדר הבסיסי של ההיתרים הוא 'שמחה'. גדר זה נלמד מהבנת הגמרא כי רבי נטע 'נטיעה של שמחה' ומהמשך הגמרא שם שמותר גם בניין של שמחה (=בית חתנות לבנו, היינו התעסקות בצרכי חתונה). היתר זה הוא רחב במיוחד שכן כל דבר שילבב את לב האדם ויעלה שמחה בנפשו הרי זה מותר בפורים. באופן זה התירו (ט"ז) אפילו פרקמטיא, היינו מסחר כלומר לפתוח חנויות שהרי שמחה היא לבעל החנות. אכן ערוך השולחן (שם) מסייג וכותב: "השם אורחותיו ימעט בישיבת החנות בפורים ויש יראי ד' שאין פותחין החנות בפורים".
העולה למסקנת הדברים שהגם שהלכה למעשה רבות המלאכות שמותרות בפורים, בל נטעה משום שזהו בהכרח אופיו של יום.
בשולי הדברים נעיר על מהות 'נטיעה של שמחה' שעל פי הגמרא במגילה (שם) היא "אבורנקי של מלכים" ומסביר רש"י שמדובר באילנות נוי העשויות לצל 'ומתעדנין בה במיני שמחות'. שמא ניתן לומר כי גדר של שמחה היינו מוֹתרוֹת. דברים שעושים לא עבור המצרך עצמו אלא עבור ההתעדנות שבהם. ואולי לכן העושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה משום ששמחת פורים היא שמחה הקוראת לנו לשמוח בהוווה ע"י הפסקת מלאכות היצור ומעבר להנאה מן העידונים הקיימים בהווה. אולי בכך יש תיקון שורשו של המן עליו קוראת הגמרא את הפסוק 'המן העץ' - הוא עץ הדעת, שאת חטאו אנו מתקנים.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
מלאכה בפורים
האם מותר לעשות מלאכה בפורים?
שאלה זו נראית משונה ממבט ראשון שכן מלבד מצוות היום, רובא דכולא עלמא נוהגים בפורים כביום חול גמור. ברם שאלה זו איננה פשוטה כלל ועיקר, שכן במגילת אסתר נאמר: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב וכו'". שמא התכוונו היהודים לחוג את יום ארבעה עשר לחודש אדר כמו החגים שהם מכירים משכבר הימים, היינו מקראי הקודש? אכן, באגרת של מרדכי ואסתר נשמט התואר 'יום טוב' מתיאור אופיו של חג הפורים. בשאלה זו מצינו שנחלקו האמוראים; נחמן בריה דר' שמואל בר נחמן (ירושלמי מגילה א, א) ורב יוסף (בבלי ה, ע"ב) מדייקים מהביטוי 'יום טוב' שאוסר לעשות מלאכה בפורים ואילו רבי היה מפרסם עצמו בכך שהוא נוטע נטיעה בפורים. בישוב הדברים מסביר רבה בריה דרבא שאמנם בתחילה נאמר שהיהודים היושבים בערי הפרזים ביקשו לתקן את פורים כיום האסור בעשיית מלאכה, אולם מן הכתוב באגרת מרדכי ואסתר אנו למדים שאיסור זה לא התקבל בציבור. למרות זאת, מסופר על רב שקילל אדם שנטע כותנה בפורים ולא ראה ברכה בעמלו. הסוגיה ממשיכה ונותנת שתי אפשרויות: או שבמקומו של רבי לא נהגו איסור מלאכה ולכן נטע נטיעה בפורים, או שכן נהגו איסור מלאכה במקומו אלא שגם במקום זה מותר לנטוע "נטיעה של שמחה". וכך נפסק בשו"ע (תרצו, א): "פורים מותר בעשיית מלאכה; ובמקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין; והעושה, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם". המגן-אברהם מביא שלפי הבית-יוסף רק במקום שנהגו באיסור מלאכה העושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה, אולם לפי הרמב"ם 'משמע דאפילו במקום שנהגו לעשות' אינו רואה סימן ברכה. ומוסיף הרמ"א: "והאידנא נהגו בכל מקום שלא לעשות". כלומר שלבני אשכנז פוסק הרמ"א שאין לעשות מלאכה בפורים. וכך דברי ערוך השולחן: "וכתבו הקדמונים אף על גב דמלאכה לא קבילו עלייהו אח"כ נתקבל במנהג ומקללין כל העושה בו מלאכה כיון שפשט איסורו בכל ישראל". אלא שממשיך השו"ע ופוסק שאינו אסור "אם הוא בניין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או אבורנקי של מלכים" ומוסיף הרמ"א: "ומותר לעשות כל מלאכת מצוה, כגון לכתוב פסקי הלכות וכן מותר לעשות אפילו מלאכות גמורות לצורך פורים". יוצא אפוא שהפוסקים האשכנזים רואים באיסור המלאכה לכתחילה בפורים וצריך סיבה מיוחדת להתיר.
אלא שבגדר האסור והמותר אנו רואים גדר ייחודי לפורים. שכן, מלבד ההיתר במלאכות לצורך דבר מצוה וצורך פורים הגון הכנת הסעודות וכדו', הגדר הבסיסי של ההיתרים הוא 'שמחה'. גדר זה נלמד מהבנת הגמרא כי רבי נטע 'נטיעה של שמחה' ומהמשך הגמרא שם שמותר גם בניין של שמחה (=בית חתנות לבנו, היינו התעסקות בצרכי חתונה). היתר זה הוא רחב במיוחד שכן כל דבר שילבב את לב האדם ויעלה שמחה בנפשו הרי זה מותר בפורים. באופן זה התירו (ט"ז) אפילו פרקמטיא, היינו מסחר כלומר לפתוח חנויות שהרי שמחה היא לבעל החנות. אכן ערוך השולחן (שם) מסייג וכותב: "השם אורחותיו ימעט בישיבת החנות בפורים ויש יראי ד' שאין פותחין החנות בפורים".
העולה למסקנת הדברים שהגם שהלכה למעשה רבות המלאכות שמותרות בפורים, בל נטעה משום שזהו בהכרח אופיו של יום.
בשולי הדברים נעיר על מהות 'נטיעה של שמחה' שעל פי הגמרא במגילה (שם) היא "אבורנקי של מלכים" ומסביר רש"י שמדובר באילנות נוי העשויות לצל 'ומתעדנין בה במיני שמחות'. שמא ניתן לומר כי גדר של שמחה היינו מוֹתרוֹת. דברים שעושים לא עבור המצרך עצמו אלא עבור ההתעדנות שבהם. ואולי לכן העושה מלאכה בפורים אינו רואה סימן ברכה משום ששמחת פורים היא שמחה הקוראת לנו לשמוח בהוווה ע"י הפסקת מלאכות היצור ומעבר להנאה מן העידונים הקיימים בהווה. אולי בכך יש תיקון שורשו של המן עליו קוראת הגמרא את הפסוק 'המן העץ' - הוא עץ הדעת, שאת חטאו אנו מתקנים.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
