חג מתן ארץ

 

בליקוטי מוהר"ן תורה ע"ד דורש רבי נחמן את חג הפורים כהכנה לחג הפסח, ומסיים את דבריו כי כך היה עד עכשיו אך כעת המציאות שונה. ובמתק לשונו:

 

כִּי בַּתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְעַכְשָׁו, וְלֹא סִיֵּם..

 

לסיים כך תורה, בסוף פתוח, הוא מהלך מבריק ומתמיה, שגרר רבים וטובים לנסות להתמודד עם סיומת זו. אחד הפירושים הקלאסיים מבאר כי מעתה כל ההתחלות הם מפורים, כסתירה לכל מהלך התורה שהראה כי פורים הינו רק הקדמה לפסח. אבקש להשתמש בפרשנות זו כדי להעמיק את ההבנה על חג הפורים.

פורים ופסח יכולים לייצג שני ניגודים. אע"פ ששניהם מונחים באותה נקודת מוצא כביכול, שניהם מתרחשים בגלות ומהווים נקודת מהפך לקראת הגאולה המיוחלת, אך דווקא דמיון זה מנכיח את ההבדלים העזים בניהם. ברובד הפשט חג הפסח מהווה את רגע הפריצה של הנוכחות הא-לוהית בהיסטוריה היהודית שלנו ובכלל, וזאת לעומת פורים שלא מצוין בו ולו פעם אחת שמו של הקב"ה. זוהי ניגודיות בין תהליך על טבעי ועל אנושי אל מול סיפור אנושי פתלתל ורב תהפוכות.

כתבי האר"י העמיקו את ההבדלים, כאשר חג הפסח מתואר כיחוד אדיר של הגילויים הא-לוהיים, בין קב"ה ושכינתיה, לעומת פורים, בו מתרחש תהליך הנסירה, תהליך קבלי הלקוח מפרשת יצירת חוה מן האדם הרדום. האר"י מעמיק תהליך זה ומסביר כי בתחילה אדם וחוה היו דבוקים אחור באחור וכדי להצליח להיפגש פנים אל פנים צריך המימד הזכרי לאבד את השליטה שלו ולהירדם. עקרון זה מחייב הדממה של הכח הדומיננטי כדי לאפשר לכוחות אחרים לקבל את מקומם וזאת כדי לאפשר מפגש מעמיק ומלא של כל כוחות החיים.

גם ישראל נמצאים במצב של אחור באחור, מושתקים אל מול הנוכחות הא-לוהית, כאשר הם נפגשים רק במימד האחורי, המימד החיצוני וחסר האינטימיות. "ישנו עם – ה' אחד ישן לו מעמו" (אסתר רבה ז יב), ודווקא אז מתגלה העוצמה הטמונה דווקא בישראל בפרט או בכלל, ומתוך גילוי זה אפשר לעלות ולבנות את בית המקדש, המהווה נקודת מפגש מודעת בין הכוח האלוקי לכח האנושי- יחוד קב"ה ושכינתיה.

חג הפסח, כבר ברגעי לידתו ההיסטוריים, מבקש להפוך לנקודת המוצא הבסיסית לכל מערך המצוות, ומוטמע כזיכרון ראשוני המכונן את עומק היחסים של ישראל עם א-לוהיו. נקודת ראשית כזו, המתגלה בנוכחות גדולה של הקב"ה המשדד מערכות עולם, מכתיבה לנו את כל מה שישתלשל מרגע זה והלאה. מאותה עת השקיקה למפגש בלתי אמצעי עם הקב"ה תהיה לתכלית שאיפת ישראל. חמישים יום לאחר מכן מתממשת שקיקה זו במתן תורה – הייחוד המיוחל בו הנוכחות הא-לוהית מגיעה לשיאה.

לעומת זאת אם נחליט כי ראשיתנו בחג הפורים, כפי שהציע רבי נחמן בתורה ע"ד, אנחנו עומדים מול סיפור אחר לגמרי. יש בהצעה זו משהו נועז מאד, המכונן את היחסים עם הקב"ה דווקא ברגע "התרדמה" שלו כביכול, דווקא כאשר ישראל נמצאים לבד מול תהפוכות החיים האכזריות, ונאלצים לגלות את גדלותם, בלי צפייה לישועה אלוקית באופן הגלוי שלה. כדי לבחון איזה אופי של יחסים עם הקב"ה מכוננת לנו נקודת ראשית שכזו, נוכל לספור חמישים יום מחג הפורים ולחפש אחר "מתן תורה" המיוחד לסיפור זה. למרבה השמחה, יום העצמאות הוא יום החמישים של חג הפורים! זו אינה אנקדוטה משעשעת, אלא גילוי של עומק היחסים המחודשים בין ישראל לאלוקיו. כמו שהנגדנו בין פורים לפסח, כך נעשה בין מתן תורה ליום העצמאות. גם בהנגדה זו אנחנו מוצאים את אותם המוטיבים שאפיינו את נקודות הראשית השונות. מתן תורה מביא לשיא את הנוכחות האלוקית, ולעומתו יום העצמאות הוא חגיגת הכניסה לארץ, חג מתן ארץ לעומת חג מתן תורה. עד יום העצמאות של העת החדשה מעולם לא חגגנו או ציינו את התממשותנו בארץ הקודש! חג מתן ארץ מהווה אמירה חזקה על המפגש של ישראל עם הקב"ה, מפגש מתוך מקום, מתוך התממשות גשמית, מפגש "פנים בפנים" בין קב"ה וישראל. לעומתו, תקומת ישראל המודרנית חסרה נוכחות א-לוהית הפורצת בגלוי את המציאות, וגרוע מזה, העלייה לארץ והקמת המדינה הינם בעלי אופי אנושי חילוני המתנגד לנוכחות האלוקית. לא בכדי שנוי יום העצמאות במחלוקת במגזרים שונים בציבור הדתי.

ברצוני לגאול את יום העצמאות ע"י הבנה של נקודת הראשית שלה – חג הפורים. אנחנו מגדירים את היחסים שלנו עם א-לוהינו מתוך נקודת ראשית של "נסירה", של בקשת עצמאות שחותרת למפגש עמוק יותר ושיווני יותר כביכול, בו ישראל יכולים להיפגש עם הקב"ה מתוך מקום, של מלאות גשמית ונחת אנושית, ולא בעמידה מרחוק מתוך חוויה אקסטטית שמגרדת את קצה היכולת האנושית. אלמלא חטא המרגלים אולי היינו זוכים לחגוג את הכניסה המקורית לארץ, ברם חטא זה הנציח את חוסר ההתממשות של הקשר בין ישראל לקב"ה. חמשת חומשי תורה מתחילים ממפגש בין האדם לא-לוהיו בתוך מקום, מפגש שהיה אמור להיות תחילה וסוף ההיסטוריה, ברם עקב החטא התורה מסתיימת בסוף פתוח (כמו תורה ע"ד של רבי נחמן...), בלי רגע המימוש של שאיפתה הגדולה, שהתממשה רק במתן תורה במדבר, ללא מקום. מאז ועד היום הפכה יכולת ההתממשות של ישראל בארצו לחידה היהודית הגדולה, שמעולם לא נפתרה בצורה שלמה, במנוחה ובנחלה, למעט שביבים היסטורים קלושים, עד ימינו.

אם נאמץ את נקודת הראשית הפורימית, עם כל המשתמע מכך, אני מאמין שנוכל לחשוף את מעמקיו של יום העצמאות, חג מתן ארץ, שמגלה יחסים חדשים ומלאים יותר בין ישראל לקב"ה, אותם יחסים שהחטא הראשון קלקל, כדי שנוכל אנו לעמוד ולכונן יחסים של פנים אל פנים עם הקב"ה.