ביקורת על ספרו של ד"ר תומר פרסיקו, "אדם בצלם אלוהים"
תומר פרסיקו, "אדם בצלם אלוהים: הרעיון ששינה את העולם ואת היהדות". 285 עמ'
ברבות משיחות הדתי הממוצע עם החילוני הממוצע, הניגוד דת-אינדיבידואליזם הוא כמעט מובן מאליו. האינדיבידואליזם, האוטונומיה האישית ורעיון זכויות האדם נתפסים תדיר כרעיונות שצמחו בעת החדשה תוך מלחמה עם רעיונות דתיים. ספרו החדש של ד"ר תומר פרסיקו, "אדם בצלם אלוהים", מציג בפני הקורא, הדתי והחילוני, את שורשיו הדתיים העמוקים של האינדיבידואליזם המערבי.
העיסוק בתפיסת ה"עצמי" (Self) האירופי בתקופות שונות ועלייתו של האינדיבידואל הוא פרי טרי יחסית של חוקרים בפסיכולוגיה ובהיסטוריה של הרעיונות, שהבולט מביניהם הוא ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור. עבודותיו המרכזיות של טיילור טרם תורגמו לעברית, ופרסיקו מבצע תרגום תרבותי של הרעיונות שלו ושל אחרים ומיישם אותם בהקשר הישראלי-יהודי.
פרסיקו מתחיל את התפתחות האינדיבידואליזם המערבי מפאולוס, אצלו רעיון צלם אלוהים הפך מטענה על אופן בריאת האדם לטענה על מהותו של האדם. לא רק שדמותו של האדם דומה לזו של הא-ל, אלא שפנימיותו היא היא החלק הא-לוהי שבו. המוקד הדתי עובר מהמעשים ומהקהילה אל הנפש הפנימית: הגיור הפאוליני נעשה לא על ידי מילה וטבילה והתחייבות אלא על ידי מילת הלב וטבילת הרוח. הברית הפרטיקולרית של ישראל שבבשר מומרת בביטול כל הקשר אתני או קבוצתי של הפרט, ובמקום זכר ונקבה, יהודי ויווני, עבד ובן חורין – הופכים כולם לישראל האמיתי, זה שברוח. גם הגאולה הופכת מתיאור של תהליך פוליטי לתהליך פנימי ופרטי – השחרור מהחטא.
פרסיקו מיישם הבחנה חשובה של טיילור בין "עצמי נקבובי" ל"עצמי נחצץ" (או: מגובש). העצמי של העת העתיקה היה לרוב "נקבובי": רוח רעה הייתה יכולה לחדור אליו, ובכך לגרום לו להיות בדיכאון. הדיכאון איננו נובע מהשפעת הרוח הרעה על הנפש: הרוח הרעה היא היא הדיכאון עצמו. בניגוד לכך, העצמי המודרני הוא מכלול אוטונומי ה"נחצץ" בפני החוץ. למעשה, הפרט הפך מסתם "בן אנוש" ל"יחיד".
תהליך זה מתבצע על ידי הפנמה גוברת והולכת של מספר רעיונות. בראשם, כמובן, צלם אלוהים: נפשו של אדם או רצונותיו הופכים לגילום צלם האלוהים שבו, ומוקד ההתרחשות הדתית מועתק מהקהילה, הגוף והטקס – אל הנפש. בדומה, רעיון "החוק הטבעי" הרומי – המחשבה שיש חוקים בסיסיים תבוניים של דרך ארץ – עבר תהליך של הפנמה. במאה השתים עשרה התיאולוג הנוצרי הוגוצ'יו כבר מתאר החוק הטבעי לא כחוק אובייקטיבי, אלא כאחת מתכונותיו של הסובייקט: לכל בן אנוש יש את היכולת האנושית המהותית לבחור בטוב. האדם הופך ל"יחיד רוצה, חושב ובוחר".
הפיכת הפרט ליחיד באה על חשבון כוחם של המוסדות החברתיים. כאמור, פאולוס הוא כבר זה שביקש לפרק את ההקשרים החברתיים של הפרט – מגדר, לאום, מעמד. במובן זה, הרפורמציה של מרטין לותר, שהתרחשה במאה ה-16, אינה אלא ביטוי של המסורות האנטי-מסורתיות שבלב לבה של הנצרות. לותר וממשיכיו הדגישו את מרכזיותו של המעשה הטבעי, והיוו את התשתית המודרנית להפרדת דת ומדינה – כזו שיש לה שורשים עוד בפאולוס, באמירתו המפורסמת על ההפרדה בין האלוהים והקיסר.
משם הולך רעיון צלם אלוהים ומתפתח אט אט לעבר החילון המודרני: אצל לותר מושג ה"אמונה" האישית תובע אוטונומיה נגד הקהילה או הכנסייה; אולם אותה אוטונומיה עודנה נובעת מקריאה בכתבי הקודש. בהמשך הדאיסטים ממקמים את האוטונומיה ב"אל הקטן שבפנים" ולא בכתבי הקודש שהם "תוספות מיותרות" על הדת התבונית הטבעית. אצל האתאיסטים של המאה ה-18, רעיון צלם אלוהים שבאדם הופך מתיאור-מצב לדרישה מוסרית: האדם נדרש להיות אוטונומי, וככזה, אלוהים מאיים על האוטונומיה של האינדיבידואל. מרד באלוהים הופך לפעולה המבטאת "אומץ לב". כך הופנו חיציה של התיאולוגיה הנוצרית-מערבית נגד עצמה, וחוללו את תהליך החילון המשמעותי שעבר על אירופה בעת החדשה.
תהליך החילון, במובן זה, איננו "אובדן האמונה של המערב" – אלא "כינונו של היחיד המערבי". במובן זה, התהליך הצליח באופן מסחרר. גם במדינות שיש בהן אחוז מאמינים גבוה – וארצות הברית היא הדוגמה המוצלחת ביותר, המדינה היא מחולנת: ה"דתי" נדחק מכל קשר לפוליטיקה, וה"אני" של רבים מהאזרחים נחווה עבורם כ"נחצץ" וכ"ראוי למימוש עצמי". תהליך החילון איננו עלייתה של אלטרנטיבה לדת, אלא התפתחות פנים-נוצרית של רעיונות ששורשיהם עוד בפאולוס.
פרסיקו אינו מתמקד רק בתיאור עליית העצמי, אלא גם מציג את תולדות היהדות בעת החדשה מפריזמה של התמודדות עם עליית האינדיבידואליזם. מחד, הרעיון הלותריאני של הפנמת הדת ותפיסת הדתי כהתרחשות של רגש וחוויה, הוביל זרמים יהודיים למקד את ההתרחשות הדתית בעצמי הפנימי. למגמה זו שותפים מנדלסון והיהדות הרפורמית מחד, והזרמים הניאו-חסידיים מאידך. השאיפה לרוחניות 'פנימית', ל'מסע רוחני' (ויעידו ערבי ההכנה לימים נוראים או כנסי 'בכל לבבך') מנתקת את הדת מהמרחב התיאופוליטי שבו התרחשה עד המודרנה. מאידך, השינויים האירופיים בתפיסת צלם אלוהים השפיעו על היהודים גם במובן חברתי: ברוחו של פאולוס על כך ש"אין עוד יהודי ואין עוד יווני" – ניתן ליהודים שוויון זכויות ומעמד. בעזרת הרעיון החדש יכול יהודי להגדיר את עצמו כ"יחיד" ולא כ"יהודי". הקהילות פורקו מנשקיהן הפוליטיים כמו החרם והנידוי. היהודים, כשאר האירופים, הפכו ליחידים; היהדות הפכה מברית תיאופוליטית ל"דת".
פרסיקו מנסה לכסות מכסת רעיונות רחבה, ועם זאת לשמור על סגנון פופולרי וקולח. יש שיאמרו קולח מדי: ביטויים כמו "נודניק תיאולוגי", "פאולוס שר מהלב", או "הדאיסטים הסחים" קורצים אל הקורא במה שמרגיש לעתים מעט גמלוני. אולם מעבר לפערי המשלב, לקורא הלא מיומן עלול בקלות להיווצר הרושם שיש כאן תיאור סיבתי; שתולדותיו של המערב הם למעשה גלגולים שונים של כמה יחידים שהפכו במשמעויותיו של רעיון צלם אלוהים. בניגוד לכך, היסטוריונים עדכניים מדגישים כי לגורמים חברתיים כמו עיור, תיעוש ודפוס הייתה השפעה עצומה על התהליך, עד כדי שלעתים נראה שלא התהליך הרעיוני הוביל לשינויים החברתיים אלא להיפך. פרסיקו מתייחס פה ושם להסתייגות זו, אולם לא באופן מספק.
אחרית הדבר של הספר היא למעשה מניפסט לאומי-ליברלי, שפרסיקו מביע בה את דעתו האישית: אמונה ב'הומניזם רליגיוזי', לצד תפיסת מדינת ישראל כמגשימת עיקרון צלם אלוהים. אולם דומה שהרצון לנסח את דעתו האישית הוביל אותו לקפיצות מחשבתיות לא זהירות: פרסיקו קושר את האינדיבידואליזם המערבי ומדינת הלאום היהודית, מבלי לתת את הדעת על הסתירה החריפה שבין הפיכת האדם ל"יחיד" ובין הרעיון של מדינת לאום. המעבר בין שני הרעיונות מתואר כמעבר רציף של רעיונות, על אף שהיסטורית הוא תוצאה של התנועה הרומנטית, הלאומיות והסוציאליזם; אולם לתנועה הרומנטית או לביקורת סוציאליסטיות על האינדיבידואל והליברליזם אין ולו אזכור אחד בספר (!).
בכל זאת, נדמה שהמסע האינטקטואלי שעובר על הקורא בחלק הארי של הספר הוא אכן משמעותי. נטיעת השורשים של האינדיבידואליזם החילוני-מערבי בהליכים דתיים, ושבירת המיתוס לפיו החילון הוא מערך אלטרנטיבי ועצמאי שצמח מראשיתו כניגוד לדת, הם קולות חשובים שלא נשמעים מספיק בשיח הישראלי. נדמה שאין צורך להסכים עם מסקנותיו של פרסיקו בכדי להעריך את הספר.
התיאור על תהליך התפתחותו של האינדיבידואליזם המודרני (ותהליך החילון השזור בו) כתהליכים פנים-דתיים ששורשיהם בתנ"ך עשויים לאפשר קוהרנטיות בין חיים דתיים ובין רעיון האינדיבידואליזם. לא עוד ניגוד אינהרנטי בין "ערכי המערב החילוני" ו"ערכי היהדות המסורתית". מנגד, אם שורשי הרעיון הזה פותחו כבר מתחילתם כסתירה ל"ישראל שבבשר" בידי פאולוס, כלומר: לא רק בנפרד מחז"ל אלא במנוגד לחז"ל, ייתכן שהתיאור של פרסיקו רק מחריף את הניגוד שבין חיי דת ובין אינדיבידואליזם.
במילים אחרות, במקום אחרית הדבר של פרסיקו, דומה שהיה אפשר לקחת את גוף הספר ככתבו וכלשונו, ולכתוב בעקבותיו אחריות-דבר שיביעו ביקורת על תנועות רבות בהווי הישראלי העכשווי: על החרדיות, שנטשה את ההיבטים הפוליטיים של היהדות והתעצבה כתגובה למודרנה; על החילוניות הישראלית, שביקשה להחליף את צלם אלוהים בצלם האומה ולייתר את ההיבטים הדתיים כ"קשקושים"; על ההומניזם הדתי מבית הרב זקס והרב ברקוביץ', שמבקש "להקפיא" את התהליך הלינארי של ייתור האל מרעיון צלם אלוהים ולחזור אל ההומניזם הדתי של המאה ה-17; על התנועות השונות שנוצרו מתלמידי הרב קוק, שמושג ה"אני העצמי" של היחיד ושל האומה הוא אולי לוז שיטתם; על הזרמים הניאו-חסידיים, שבבקשם רוחניות פנימית מבטאים הפנמה מוחלטת של העצמי ה"נחצץ" הלותריאני, ועוד.
אולם שמא אחרית הדבר שיש לכתוב צריכה להסתיים לא רק בביקורת על חוגים אחרים, אלא גם בטונים אופטימיים פחות. המהלך של פרסיקו מציין את הניסיון המערבי לייתר את אלוהים, אך כמעט ואין בו ביקורת מודרניות. אולם האמת היא שהרדוקציה של רעיון צלם אלוהים לכדי עצם יכולת הבחירה החופשית של האדם הולך ומקריס את רעיון צלם האלוהים עצמו. האדם הליברלי הוא "יחיד בוחר", ולא משנה כלל מה הוא בוחר: אידיאלים דתיים של תיקון עולם או צ'יפס בטטה במקדונלד'ס. תרבות הצריכה מקדמת הגדרה חדשה של ה"עצמי", "אני מה שאני בוחר לצרוך". הדת מתנקזת ל"תחום עניין", אחד מני רבים, בתוך מרחב חילוני שכל שיח פוזיטיבי בו מעבר ל"בחר ותן לבחור" מתייבש.
פרסיקו טוען בתוקף כי "אי אפשר לחזור אחורה"; אולם הוא איננו שיפוטי מספיק כלפי המסקנות הרות הגורל של פרויקט האדרת האינדיבידואל. קריסתו של המוסר היודיאו-נוצרי והחלפתו בגרסה חיוורת של "בחר ותן לבחור" הקריסה את רעיון צלם האלוהים עצמו. עליית האינדיבידואליזם ייבשה את השיח המוסרי לכדי ערך אחד בלבד: שלא לפגוע בחירותו של הזולת לבחור. ובמקום שאין שיח מוסרי, הכסף יענה את הכל. בואקום שנוצר עולים תאגידי ענק שלא בוחלים בתנאי עבדות, ומתייחסים לצרכנים שלהם כמקורות הכנסה פוטנציאליים ולא כצלמי אלוהים. תעשיית הפורנוגרפיה העולמית מגלגלת מיליארדי דולרים בשנה, ומצדיקה את עצמה – ואת החשיפה ההמונית של ילדים אליה - בשם אותה אוטונומיה אישית מקודשת, תחת אמירות עמומות של "חופש ביטוי". גם מקומו של האלוהים לא נותר ריק: את מקומו תופסים כוכבי תרבות וספורט, מוקפים בתרבות סמי-אלילית של הערצה.
יפים כאן דבריו של טולסטוי, אשר דימה את המוסר החילוני לתזמורת שהמנצח שלה הוחלף באדם חסר השכלה מוזיקלית: "המוסיקה תוסיף להתנגן זמן מה מכוח המומנטום שלה עצמה ובזכות מה שהמנצחים הקודמים לימדו את הנגנים, אולם מחוות המקל של הבור העומד לפני התזמורת תהיינה מיותרת וסופן שתבלבלנה את הנגנים ותטה את המוזיקה". שאריותיו של המוסר הנוצרי עוד נותרו לזמן מה בנאורות החילונית האירופית; אולם כבר במאה העשרים הרעיון הגדול של צלם אלוהים הצטמצם והידלדל. פרסיקו כמו מעלים את כל חלקי ההיסטוריה הללו; כאילו המאה העשרים היא הקרשנדו האחרון של רעיון צלם אלוהים, ולא תחילת הקריסה שלו.
מקומה של היהדות בהליך זה, כאמור, מעניין: מחד רעיון צלם האלוהים אינו זר לה, ומאידך תחילתו של התהליך שפרסיקו מתאר החל בפרידה מ"ישראל שבבשר" שהופנתה ישירות נגד היהדות. הרב זקס, למשל, כשהוא מבקר את קריסת ההומניזם במאה העשרים (בחלקה השני של "השותפות הגדולה"), מנסה פשוט להשיב את הגלגל מאתיים שנים לאחור. פרסיקו טוען שכל ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור יסתיים באיראן או בדאעש, וזהו ללא ספק חשש אמיתי ורציני. אולם הספר שלו מאפשר לשלב הבא בדיון להתחיל מנקודה עמוקה יותר ויסודית יותר: שמא כיהודים יכולים אנו יכולה לא רק לבקר תופעה כזו או אחרת של האינדיבידואליזם המודרני, אלא לתהות על הרעיון מראשיתו ולהציע לו כיווני התפתחות חדשים.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
ביקורת על ספרו של ד"ר תומר פרסיקו, "אדם בצלם אלוהים"
תומר פרסיקו, "אדם בצלם אלוהים: הרעיון ששינה את העולם ואת היהדות". 285 עמ'
ברבות משיחות הדתי הממוצע עם החילוני הממוצע, הניגוד דת-אינדיבידואליזם הוא כמעט מובן מאליו. האינדיבידואליזם, האוטונומיה האישית ורעיון זכויות האדם נתפסים תדיר כרעיונות שצמחו בעת החדשה תוך מלחמה עם רעיונות דתיים. ספרו החדש של ד"ר תומר פרסיקו, "אדם בצלם אלוהים", מציג בפני הקורא, הדתי והחילוני, את שורשיו הדתיים העמוקים של האינדיבידואליזם המערבי.
העיסוק בתפיסת ה"עצמי" (Self) האירופי בתקופות שונות ועלייתו של האינדיבידואל הוא פרי טרי יחסית של חוקרים בפסיכולוגיה ובהיסטוריה של הרעיונות, שהבולט מביניהם הוא ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור. עבודותיו המרכזיות של טיילור טרם תורגמו לעברית, ופרסיקו מבצע תרגום תרבותי של הרעיונות שלו ושל אחרים ומיישם אותם בהקשר הישראלי-יהודי.
פרסיקו מתחיל את התפתחות האינדיבידואליזם המערבי מפאולוס, אצלו רעיון צלם אלוהים הפך מטענה על אופן בריאת האדם לטענה על מהותו של האדם. לא רק שדמותו של האדם דומה לזו של הא-ל, אלא שפנימיותו היא היא החלק הא-לוהי שבו. המוקד הדתי עובר מהמעשים ומהקהילה אל הנפש הפנימית: הגיור הפאוליני נעשה לא על ידי מילה וטבילה והתחייבות אלא על ידי מילת הלב וטבילת הרוח. הברית הפרטיקולרית של ישראל שבבשר מומרת בביטול כל הקשר אתני או קבוצתי של הפרט, ובמקום זכר ונקבה, יהודי ויווני, עבד ובן חורין – הופכים כולם לישראל האמיתי, זה שברוח. גם הגאולה הופכת מתיאור של תהליך פוליטי לתהליך פנימי ופרטי – השחרור מהחטא.
פרסיקו מיישם הבחנה חשובה של טיילור בין "עצמי נקבובי" ל"עצמי נחצץ" (או: מגובש). העצמי של העת העתיקה היה לרוב "נקבובי": רוח רעה הייתה יכולה לחדור אליו, ובכך לגרום לו להיות בדיכאון. הדיכאון איננו נובע מהשפעת הרוח הרעה על הנפש: הרוח הרעה היא היא הדיכאון עצמו. בניגוד לכך, העצמי המודרני הוא מכלול אוטונומי ה"נחצץ" בפני החוץ. למעשה, הפרט הפך מסתם "בן אנוש" ל"יחיד".
תהליך זה מתבצע על ידי הפנמה גוברת והולכת של מספר רעיונות. בראשם, כמובן, צלם אלוהים: נפשו של אדם או רצונותיו הופכים לגילום צלם האלוהים שבו, ומוקד ההתרחשות הדתית מועתק מהקהילה, הגוף והטקס – אל הנפש. בדומה, רעיון "החוק הטבעי" הרומי – המחשבה שיש חוקים בסיסיים תבוניים של דרך ארץ – עבר תהליך של הפנמה. במאה השתים עשרה התיאולוג הנוצרי הוגוצ'יו כבר מתאר החוק הטבעי לא כחוק אובייקטיבי, אלא כאחת מתכונותיו של הסובייקט: לכל בן אנוש יש את היכולת האנושית המהותית לבחור בטוב. האדם הופך ל"יחיד רוצה, חושב ובוחר".
הפיכת הפרט ליחיד באה על חשבון כוחם של המוסדות החברתיים. כאמור, פאולוס הוא כבר זה שביקש לפרק את ההקשרים החברתיים של הפרט – מגדר, לאום, מעמד. במובן זה, הרפורמציה של מרטין לותר, שהתרחשה במאה ה-16, אינה אלא ביטוי של המסורות האנטי-מסורתיות שבלב לבה של הנצרות. לותר וממשיכיו הדגישו את מרכזיותו של המעשה הטבעי, והיוו את התשתית המודרנית להפרדת דת ומדינה – כזו שיש לה שורשים עוד בפאולוס, באמירתו המפורסמת על ההפרדה בין האלוהים והקיסר.
משם הולך רעיון צלם אלוהים ומתפתח אט אט לעבר החילון המודרני: אצל לותר מושג ה"אמונה" האישית תובע אוטונומיה נגד הקהילה או הכנסייה; אולם אותה אוטונומיה עודנה נובעת מקריאה בכתבי הקודש. בהמשך הדאיסטים ממקמים את האוטונומיה ב"אל הקטן שבפנים" ולא בכתבי הקודש שהם "תוספות מיותרות" על הדת התבונית הטבעית. אצל האתאיסטים של המאה ה-18, רעיון צלם אלוהים שבאדם הופך מתיאור-מצב לדרישה מוסרית: האדם נדרש להיות אוטונומי, וככזה, אלוהים מאיים על האוטונומיה של האינדיבידואל. מרד באלוהים הופך לפעולה המבטאת "אומץ לב". כך הופנו חיציה של התיאולוגיה הנוצרית-מערבית נגד עצמה, וחוללו את תהליך החילון המשמעותי שעבר על אירופה בעת החדשה.
תהליך החילון, במובן זה, איננו "אובדן האמונה של המערב" – אלא "כינונו של היחיד המערבי". במובן זה, התהליך הצליח באופן מסחרר. גם במדינות שיש בהן אחוז מאמינים גבוה – וארצות הברית היא הדוגמה המוצלחת ביותר, המדינה היא מחולנת: ה"דתי" נדחק מכל קשר לפוליטיקה, וה"אני" של רבים מהאזרחים נחווה עבורם כ"נחצץ" וכ"ראוי למימוש עצמי". תהליך החילון איננו עלייתה של אלטרנטיבה לדת, אלא התפתחות פנים-נוצרית של רעיונות ששורשיהם עוד בפאולוס.
פרסיקו אינו מתמקד רק בתיאור עליית העצמי, אלא גם מציג את תולדות היהדות בעת החדשה מפריזמה של התמודדות עם עליית האינדיבידואליזם. מחד, הרעיון הלותריאני של הפנמת הדת ותפיסת הדתי כהתרחשות של רגש וחוויה, הוביל זרמים יהודיים למקד את ההתרחשות הדתית בעצמי הפנימי. למגמה זו שותפים מנדלסון והיהדות הרפורמית מחד, והזרמים הניאו-חסידיים מאידך. השאיפה לרוחניות 'פנימית', ל'מסע רוחני' (ויעידו ערבי ההכנה לימים נוראים או כנסי 'בכל לבבך') מנתקת את הדת מהמרחב התיאופוליטי שבו התרחשה עד המודרנה. מאידך, השינויים האירופיים בתפיסת צלם אלוהים השפיעו על היהודים גם במובן חברתי: ברוחו של פאולוס על כך ש"אין עוד יהודי ואין עוד יווני" – ניתן ליהודים שוויון זכויות ומעמד. בעזרת הרעיון החדש יכול יהודי להגדיר את עצמו כ"יחיד" ולא כ"יהודי". הקהילות פורקו מנשקיהן הפוליטיים כמו החרם והנידוי. היהודים, כשאר האירופים, הפכו ליחידים; היהדות הפכה מברית תיאופוליטית ל"דת".
פרסיקו מנסה לכסות מכסת רעיונות רחבה, ועם זאת לשמור על סגנון פופולרי וקולח. יש שיאמרו קולח מדי: ביטויים כמו "נודניק תיאולוגי", "פאולוס שר מהלב", או "הדאיסטים הסחים" קורצים אל הקורא במה שמרגיש לעתים מעט גמלוני. אולם מעבר לפערי המשלב, לקורא הלא מיומן עלול בקלות להיווצר הרושם שיש כאן תיאור סיבתי; שתולדותיו של המערב הם למעשה גלגולים שונים של כמה יחידים שהפכו במשמעויותיו של רעיון צלם אלוהים. בניגוד לכך, היסטוריונים עדכניים מדגישים כי לגורמים חברתיים כמו עיור, תיעוש ודפוס הייתה השפעה עצומה על התהליך, עד כדי שלעתים נראה שלא התהליך הרעיוני הוביל לשינויים החברתיים אלא להיפך. פרסיקו מתייחס פה ושם להסתייגות זו, אולם לא באופן מספק.
אחרית הדבר של הספר היא למעשה מניפסט לאומי-ליברלי, שפרסיקו מביע בה את דעתו האישית: אמונה ב'הומניזם רליגיוזי', לצד תפיסת מדינת ישראל כמגשימת עיקרון צלם אלוהים. אולם דומה שהרצון לנסח את דעתו האישית הוביל אותו לקפיצות מחשבתיות לא זהירות: פרסיקו קושר את האינדיבידואליזם המערבי ומדינת הלאום היהודית, מבלי לתת את הדעת על הסתירה החריפה שבין הפיכת האדם ל"יחיד" ובין הרעיון של מדינת לאום. המעבר בין שני הרעיונות מתואר כמעבר רציף של רעיונות, על אף שהיסטורית הוא תוצאה של התנועה הרומנטית, הלאומיות והסוציאליזם; אולם לתנועה הרומנטית או לביקורת סוציאליסטיות על האינדיבידואל והליברליזם אין ולו אזכור אחד בספר (!).
בכל זאת, נדמה שהמסע האינטקטואלי שעובר על הקורא בחלק הארי של הספר הוא אכן משמעותי. נטיעת השורשים של האינדיבידואליזם החילוני-מערבי בהליכים דתיים, ושבירת המיתוס לפיו החילון הוא מערך אלטרנטיבי ועצמאי שצמח מראשיתו כניגוד לדת, הם קולות חשובים שלא נשמעים מספיק בשיח הישראלי. נדמה שאין צורך להסכים עם מסקנותיו של פרסיקו בכדי להעריך את הספר.
התיאור על תהליך התפתחותו של האינדיבידואליזם המודרני (ותהליך החילון השזור בו) כתהליכים פנים-דתיים ששורשיהם בתנ"ך עשויים לאפשר קוהרנטיות בין חיים דתיים ובין רעיון האינדיבידואליזם. לא עוד ניגוד אינהרנטי בין "ערכי המערב החילוני" ו"ערכי היהדות המסורתית". מנגד, אם שורשי הרעיון הזה פותחו כבר מתחילתם כסתירה ל"ישראל שבבשר" בידי פאולוס, כלומר: לא רק בנפרד מחז"ל אלא במנוגד לחז"ל, ייתכן שהתיאור של פרסיקו רק מחריף את הניגוד שבין חיי דת ובין אינדיבידואליזם.
במילים אחרות, במקום אחרית הדבר של פרסיקו, דומה שהיה אפשר לקחת את גוף הספר ככתבו וכלשונו, ולכתוב בעקבותיו אחריות-דבר שיביעו ביקורת על תנועות רבות בהווי הישראלי העכשווי: על החרדיות, שנטשה את ההיבטים הפוליטיים של היהדות והתעצבה כתגובה למודרנה; על החילוניות הישראלית, שביקשה להחליף את צלם אלוהים בצלם האומה ולייתר את ההיבטים הדתיים כ"קשקושים"; על ההומניזם הדתי מבית הרב זקס והרב ברקוביץ', שמבקש "להקפיא" את התהליך הלינארי של ייתור האל מרעיון צלם אלוהים ולחזור אל ההומניזם הדתי של המאה ה-17; על התנועות השונות שנוצרו מתלמידי הרב קוק, שמושג ה"אני העצמי" של היחיד ושל האומה הוא אולי לוז שיטתם; על הזרמים הניאו-חסידיים, שבבקשם רוחניות פנימית מבטאים הפנמה מוחלטת של העצמי ה"נחצץ" הלותריאני, ועוד.
אולם שמא אחרית הדבר שיש לכתוב צריכה להסתיים לא רק בביקורת על חוגים אחרים, אלא גם בטונים אופטימיים פחות. המהלך של פרסיקו מציין את הניסיון המערבי לייתר את אלוהים, אך כמעט ואין בו ביקורת מודרניות. אולם האמת היא שהרדוקציה של רעיון צלם אלוהים לכדי עצם יכולת הבחירה החופשית של האדם הולך ומקריס את רעיון צלם האלוהים עצמו. האדם הליברלי הוא "יחיד בוחר", ולא משנה כלל מה הוא בוחר: אידיאלים דתיים של תיקון עולם או צ'יפס בטטה במקדונלד'ס. תרבות הצריכה מקדמת הגדרה חדשה של ה"עצמי", "אני מה שאני בוחר לצרוך". הדת מתנקזת ל"תחום עניין", אחד מני רבים, בתוך מרחב חילוני שכל שיח פוזיטיבי בו מעבר ל"בחר ותן לבחור" מתייבש.
פרסיקו טוען בתוקף כי "אי אפשר לחזור אחורה"; אולם הוא איננו שיפוטי מספיק כלפי המסקנות הרות הגורל של פרויקט האדרת האינדיבידואל. קריסתו של המוסר היודיאו-נוצרי והחלפתו בגרסה חיוורת של "בחר ותן לבחור" הקריסה את רעיון צלם האלוהים עצמו. עליית האינדיבידואליזם ייבשה את השיח המוסרי לכדי ערך אחד בלבד: שלא לפגוע בחירותו של הזולת לבחור. ובמקום שאין שיח מוסרי, הכסף יענה את הכל. בואקום שנוצר עולים תאגידי ענק שלא בוחלים בתנאי עבדות, ומתייחסים לצרכנים שלהם כמקורות הכנסה פוטנציאליים ולא כצלמי אלוהים. תעשיית הפורנוגרפיה העולמית מגלגלת מיליארדי דולרים בשנה, ומצדיקה את עצמה – ואת החשיפה ההמונית של ילדים אליה - בשם אותה אוטונומיה אישית מקודשת, תחת אמירות עמומות של "חופש ביטוי". גם מקומו של האלוהים לא נותר ריק: את מקומו תופסים כוכבי תרבות וספורט, מוקפים בתרבות סמי-אלילית של הערצה.
יפים כאן דבריו של טולסטוי, אשר דימה את המוסר החילוני לתזמורת שהמנצח שלה הוחלף באדם חסר השכלה מוזיקלית: "המוסיקה תוסיף להתנגן זמן מה מכוח המומנטום שלה עצמה ובזכות מה שהמנצחים הקודמים לימדו את הנגנים, אולם מחוות המקל של הבור העומד לפני התזמורת תהיינה מיותרת וסופן שתבלבלנה את הנגנים ותטה את המוזיקה". שאריותיו של המוסר הנוצרי עוד נותרו לזמן מה בנאורות החילונית האירופית; אולם כבר במאה העשרים הרעיון הגדול של צלם אלוהים הצטמצם והידלדל. פרסיקו כמו מעלים את כל חלקי ההיסטוריה הללו; כאילו המאה העשרים היא הקרשנדו האחרון של רעיון צלם אלוהים, ולא תחילת הקריסה שלו.
מקומה של היהדות בהליך זה, כאמור, מעניין: מחד רעיון צלם האלוהים אינו זר לה, ומאידך תחילתו של התהליך שפרסיקו מתאר החל בפרידה מ"ישראל שבבשר" שהופנתה ישירות נגד היהדות. הרב זקס, למשל, כשהוא מבקר את קריסת ההומניזם במאה העשרים (בחלקה השני של "השותפות הגדולה"), מנסה פשוט להשיב את הגלגל מאתיים שנים לאחור. פרסיקו טוען שכל ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור יסתיים באיראן או בדאעש, וזהו ללא ספק חשש אמיתי ורציני. אולם הספר שלו מאפשר לשלב הבא בדיון להתחיל מנקודה עמוקה יותר ויסודית יותר: שמא כיהודים יכולים אנו יכולה לא רק לבקר תופעה כזו או אחרת של האינדיבידואליזם המודרני, אלא לתהות על הרעיון מראשיתו ולהציע לו כיווני התפתחות חדשים.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
