הרי את מקודשת

איך מייצרים חופה שיש בה קדושה ויש בה יראת שמים ומחויבות, והיא צנועה ולא הפגנתית, ועדיין יש בה מענה לדור חדש ולחיים חדשים שיש בהם אורות וצללים, מענה של הכלה ותיקון? 

הבדיחה המסמלת יותר מכל את ההשקפה המודרנית על משפחה היא כי 'משפחה היא מוסד חשוב מאוד, אולם איש לא רוצה לחיות במוסד'. בעולם לא מוסדי, עולם של תנודות חברתיות ומוביליות חברתית כערך עליון, המשפחה עומדת בפני שינוים גדולים. איך בונים משפחה הלכתית ללא הירארכיות, כאשר המבנה ההלכתי הוא הירארכי מאוד? כיצד מחנכים לחיי אישות בטהרה הלכתית בתקופה טעונה מיניות ועמוסת חומריות? ומה עם הטקסים המשפחתיים, שהם אבני היסוד המרכיבים בית, בעולם ציני המחפש את האותנטיות של היחיד ולא את היחד של הקהילה? ומעל הכל, בעולם כל כך אישי המלא באגו ומשתמש בשפה של מימוש עצמי בעיקר, איך מסבירים זוגיות שיש בה אחריות ומסירות ולא רק עונג ואנוכיות? 

עד לנישואיה תלמד הבת מעט מאוד על חיי הנישואין, והבן פחות מן הכלום הזה. עיקר הלימוד, כך אנו סבורים משום מה, יבוא מדוגמה אישית של הורים ורבנים וקרובים, ואין צורך ויכולת ללמד יותר מזה. את השאר ילמדו הם מנסיון. המחיר הוא שאת רוב הדברים לומדים מן הטלויזיה והקולנוע, ויחסי ההורים מוחצנים לילדים בדרך כלל רק באופן רדוד ולעיתים אף קשה. ההזדמנות היחידה בה אנו פוגשים את הזוג ומשוחחים על חיי הנשואין היא בהכנה לקראת החופה. הטקס הזה, אחד החשובים בלוח הטקסים היהודים, מזמן את האפשרות לעסוק בחיי הנישואין, במחויבות, בהלכות, בטהרה. 

אלא שכשמגיע הרגע והזוגות עומדים לפנינו, מדריכי חתנים ומדריכות כלות, רבנים ומחנכים, איננו בטוחים מה אפשר לומר, ומה מותר לומר ומה נכון. וכך קורה לעיתים קרובות שהצעירים מהנהנים בראשם, מקשיבים למחצה ולשליש, וממשיכים הלאה. וכך קורה שכל ההדרכה המינית שיקבלו תהיה ספירת שבעה נקיים ופרישות בליל הכלולות והנחיה כיצד לבדוק טהרה, ולא יותר מזה. וכך קורה שזוגות מבקשים שהטקס יהיה קצר ויעיל, כדי שיהיה זמן לריקודים ולאוכל. וכך קורה שמידי שנה נוספים עוד ועוד הסכמים לכתובה, תעודות ביטוח למיניהן שנועדו להפיג את החששות וחוסר האמון במוסד הנישואין ובזוגיות כולה, 'של אחרים כמובן...'.

וכך קורה שרבנים שונים הופכים את הטקס למופע סטאנד אפ, בו מחליף הצחוק את הקדושה, ושהחתונות הופכות למופע אימים חסר צניעות ומלא רהב ושכרון, כי כך אירע תמיד כאשר קדושה המבקש את הנשגב הוחלפה בזו המבקשת את החושניות. הכל קורה כי אלו פני הדור, וגם כי פני התורה כבר לא עומדים בתחרות, כפי שלימד הרב קוק במאמר הדור. ואלו 'נציגי הדור', ואלו 'נציגי התורה' עומדים, ובתווך עומד הקהל ומעודד ומריע, ונגרר ומבולבל. בחתונה אחת שאלה אותי אורחת האם קריאת הכתובה ע"י אישה זה אומר שחתונה זו רפורמית? ובחתונה אחרת ניגש אלי רווק מבוגר ושאל איך לא קשה לי לראות כיצד קונה איש אישה ומדוע אין זה סחר בבני אדם? 

כולם כבר מבינים את האמת. דיונים לא יכולים להתרחש בין אנשי גריזים לעיבל, והקהל יוביל את אלו ואת אלו לחתונתו. והרי זו פרשנות חדשה לדבריהם הנפלאים של חכמים על אחדותם של בתי הלל ושמאי, שלא נמנעו מלשאת אלו את בנותיהן של אלו. הבתים חלוקים במלחמת חורמה וההמון מתחתן בינתיים בדרכו.

נמשלה התורה למים, ומים מביאים חיים, אך מבלי להיזהר הם יכולים להיות גם הרסניים. צעירים נתקעים לעיתים במערות שהמים מונעים מהם לצאת מהן, והחמצן אוזל, והם זקוקים לאויר ולאספקה חדשה עד שיכלו המים, ממש כמו מי השיתין שכרה דוד בבית המקדש. ואנו צריכים לדעת לווסת את תנועת המים, עומקם וחומם, כדי שלא ישרפו ולא יטביעו, ויהיה די בהם. איך מייצרים חופה שיש בה קדושה ויש בה יראת שמים ומחויבות, והיא צנועה ולא הפגנתית, ועדיין יש בה מענה לדור חדש ולחיים חדשים שיש בהם אורות וצללים, מענה של הכלה ותיקון? איך מחזירים את החופה להיות מקור לאחדות ואהבה, ומחליקים את הצירים והמסילות שלא ינועו במסלולים צורמים או בהתנגשות? קודם כל מדברים בכנות. מקשיבים. מפסיקים לאיים. מתרגלים לצאת וללמוד. עומדים בענווה. באים לעשות תשובה ולא לדרוש תשובה. מפנימים את האחר ומתקנים את מה שהופנם בתוכי.