ולפעמים לפעמים יש גם תפילות שהן חלומות גדולים.
יש תפילות שהן כאן ועכשיו.
ביום סתמי של חול אדם עומד בתפילה, ומה שיוצא לו זה כאן ועכשיו. כאן ועכשיו יושבים על הלב שלו כמה דברים שצריך להציף מהצנרת הסתומה בפנים. סבתא חולה. יש מבחן מחר והוא לא מרגיש מספיק בטוח. הילדה קמה בלילה. השכנים למטה לא מפסיקים לריב. חבר טוב בתקופה רעה. מרכיבי החיים מבצעים את תפקידם והריחיים בצוואר שוחקות. בחשבון העובר ושב של החיים החובות הקטנים האלו לא מפסיקים להצטבר, לא מפסיקים להופיע בזה אחר זה.
ככה זה, מחירה המבורך של המציאות. אדם משלם ומשלם, אדם מתפלל ומתפלל. ובאותנטיות, יש לומר. הוא מבקש בישרות גמורה. הזעקה שבוקעת מתחת לאלונקת היומיום כנה וישרה. לא צריך להעמיד פנים, לא צריך לסחוט כוונות וריגושים. יש מספיק על מה. וגם אם לא תמיד זה מתגלגל לכדי מילים וכוונה- חזקה עליו שאם היתה בוקעת ממנו תפילה באותו רגע אז זה מה שהיא היתה. אחרי ככלות הכל, זה מה שהוא עכשיו. אולי לא תמיד הוא מוצא את המילים הספציפיות הנכונות לאורך תפילת עמידה להעלות דרכן את הקולות האלו, וזה בסדר, אבל זה בעצם מה שהוא צועק לעולם. זה קורה שאין מילים. לפעמים הכל סתם גועש בערבוביה בשומע תפילה או אחרי יהיו לרצון במילים שלו. לפעמים אפילו גם זה לא, והוא נזכר בשברי רצונות לאורך היום ומייחל אותם על אתר. לפעמים בתקופות יבשות לא עלינו אפילו השברים האלו בהסתר.
אבל האמת המנחמת היא שגם אם השביל המדוייק להתנסח קצת מעומעם, בסה"כ אם אדם יעצור רגע וייאנח בקול רם- התוכן בלב יהיה די ממוקד, והמיקוד הזה הוא כאן ועכשיו. ברגעים כאלו של שגרה ושאיפה לשקט, בימים כאלו אין חלומות גדולים. כאילו, מה עכשיו חלומות גדולים בכלל, תן לנו קצת שקט ולסיים את השבוע הזה בלי נזקים. תן קצת תקווה שכל הצנרת-של-מטה הזו תניח לנו לנפשנו, עזוב אותנו מאידיאלים גדולים ורחוקים מן העין. לא שאנחנו לא מאמינים בהם, לא שאדם לא רוצה שיום אחד הכל פה יראה אחרת ויהיה טוב יותר ומתוקן יותר מיסודו. אבל אם להיאנח בכנות, לא זה מה שיושב עכשיו בקנה.
___
ולפעמים לפעמים יש גם תפילות שהן חלומות גדולים. דווקא חלומות גדולים. לפעמים אדם מרגיש שלעזאזל כבר עם כל המאבק המתיש הזה ודי כבר לנסות כל הזמן רק להחזיק ראש מעל המים. לא היה שום טריגר נראה לעין, אבל פתאום התקליט משתנה. בתנופה פתאומית נקרעים מעליו החבלים הדקים של התכרבלות הנפש כמו שמשון הגיבור, והוא שואג שהגיע הזמן ליותר מזה.
הוא רוצה ירושלים עכשיו, הוא רוצה משהו גדול ורחוק ולא מציאותי. משהו שלא קשור בכלל לבעיות הקטנות שעוטפות לו את היומיום ולא יפתור בשום צורה קונקרטית את מה שצריך לעשות חמש דקות אחרי שתפילת מנחה המייגעת הזו תסתיים. נמאס לו מכל הקטנות, נמאס מכל התחזוק החוזר ונשנה של כאן ועכשיו, כאן ועכשיו, כאן ועכשיו. די. הוא רוצה ירושלים הבנויה. או לא ירושלים, לא משנה, לפעמים אדם רוצה משהו גדול אחר. הוא באמת לא קשור כ"כ לירושלים ולא יודע מה זה אומר לרצות שהיא תיבנה, אבל בתפילת עמידה זה מתישהו מתמיר לירושלים וגורם לו לחשוב שזו בעצם בקשה על מציאות שונה לגמרי ממה שעכשיו. מתחשק לו לחלום בגדול, וזו בעיקר הנקודה. להרים את המבט גבוה גבוה מעל הרחובות הקטנים שהוא צועד בהם יום אחרי יום ולראות את כל העיר, את כל המדינה.
הרי בשביל מה הוא עוצר וזועק אם לא בשביל להאמין שמשהו עוד יכול להשתנות. והצעקה כנה. זו כנראה בחינה שונה לחלוטין מהאנחה הקטנה שהוא משחרר בדרך כלל על חטאי אתמול בערב, אבל ברגעים שבהם היא מולכת היא אותנטית לא פחות. יעילה לא פחות. קשה לזייף אותה באמצע מרדף החיים, אבל כשמשהו משפשף את אבק הדרכים והג'יני הזה יוצא מהמנורה שלו- הלב יודע שזו העת לבקש את משאלותיו הבלתי יאמנו. להוציא מהביודעם את התקליטים הישנים עם האמונות הגדולות ששייכים איפשהו לימים צעירים ובוערים.
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
