חנוכה הוא היחיד בין מועדי ישראל שמציין מאורע שהתרחש בארץ ישראל. יציאת מצרים, נתינת התורה והישיבה בסוכות התרחשו אמנם בדרך לארץ ישראל, אך קרו מחוץ לגבולות הארץ. תכונה זו של חנוכה הופכת אותו ל"נפיץ" במיוחד אצל יהודים שחיים בארץ ישראל בזמן הזה.

התכונות הסותרות שקיימות בחג מוסיפות שמן לנפיצות האפשרית של החג. מחד, יש בו רכיב צבאי חשוב של מיעוט הנלחם על תרבותו מול התרבות השלטת, מורד ומנצח – כל המרכיבים הדרושים לסיפור ציוני טוב. ומאידך, המאבק בהתייוונות היה קודם כל מאבק דתי שהיה קשור בקשר הדוק לבית המקדש, ומוטיב הנס קיים לכל אורך מנהגי החג (הדלקת נרות כ'פרסום הנס', נס פך השמן).

הכפילות הזו מובילה לסיפורים שונים בתכלית של חנוכה הישראלי. גורמים שונים ביהדות הישראלית מפרשים מחדש את הסיפור בהתאם לערכיהם.

בקיבוץ הישראלי

בתנועה הקיבוצית הציונית, אחד האתוסים החשובים הוא "אש המרד". הציונות לא הייתה רק תביעה להקמת מדינה יהודית, אלא היה בה גם מומנט חשוב של מרד ביהדות המסורתית – "מרד קדוש". הציונות פיתחה ניכור כלפי דמות היהודי הגלותי הלמדן, החלש והרופס, שהגיע לשיאו ביצירותיהם של ביאליק ("בגיא ההרגה"), מנדלי מוכר ספרים ("סוסתי") ואחרים. בהתאם לכך, בתנועות הקיבוציות מועדי ישראל עברו "ישראליזציה" שתתאים לאתוס הקיבוצי.

כך בחוברת של הנוער העובד משנת תשי"ח מוצג מחזה שבני התנועה מתבקשים להעלות בערב החג, מוצג יהודה בהקבלה לגיבורי מלחמת העצמאות: "ואני לפתע ראיתיו / ידו חבקה רימון / כתפו עמסה רובה / והיכרתיו: / בחסינות גוו, בלהט העיניים – / יהודה! / יהודה מכבי לוחם עם אחיו על המשלט!". המשכה של החוברת מתאר במפורש את החיילים של הקיבוץ כ"ניני המכבים / תפארת האדם / טהורים ואמיצים, הם צועדים / הנשק בידם / אך בלבבם חזון יקר לוהט, של נביאי הצדק ואמת". החוברת איננה מסתירה לחלוטין את "מקדש ה'" – אולם זה האחרון נתפס כמוקד של תרבות יהודית מקורית, ופחות כמוקד של עבודה דתית.

בחסידות בישראל

אולם הסיפור-מחדש של מועדי ישראל לא התרחש רק בקיבוצים; גם בתלמודי התורה החרדיים הודגשו מימדים מסוימים בסיפור – וכמובן, הם המימדים ההפוכים מאלו של הציונות. בחוברת של תלמוד תורה קרלין-סטולין בבני ברק לכבוד חנוכה, גזירות אנטיוכוס אינן נוגעות כלל למישור המדיני, אלא "אנטיוכוס בא לארץ ישראל ורצה להשכיח מעם ישראל את התורה הקדושה". יתירה מזאת: דמותם של החשמונאים נמנעת במופגן מכל תיאור של גבורה: "ראה מתתיהו את הצרות ורדיפות הדת, וקרא 'מי לה' אלי'. התאפסו אליו מעט *צדיקים וחלשים* ויצאו למלחמה על היונים *הרבים, הרשעים והגיבורים*". בפרפרזה על תפילת 'על הניסים', כל תיאור של החשמונאים כ'גיבורים' או כבעלי יכולת צבאית נמחק. בשיר הסיום של החוברת העיוות ההיסטורי עולה מדרגה: "נס חנוכה של הכהנים הקדושים / הצדיקים שבתורה הקדושה הם עוסקים" – כלומר, לא זו שהחשמונאים אינם גיבורים, אלא רוב עיסוקם הוא בלימוד תורה ולא בפעולות צבאיות מכל סוג שהוא.

ההבדלים ההיסטוריים בין השניים מתכנסים גם ליחס לסיפור חנה ושבעת בניה. בחוברת של הנוער העובד, סיפור חנה ושבעת בניה מתואר כ"קש ששבר את גב הגמל", שמיד לאחריו כמה יהודים "שלמים עם עמם, תמימים עם ארצם" יצאו למרד הקדוש ביוונים. ברור שזוהי נקודת שבר ממנה יש לצמוח. לעומת זאת, בחוברת של קרלין-סטולין גבורתה של חנה ושבעת בניה היא פרגמנט נפרד מסיפור החשמונאים, ואין בסיפור תהליכיות או שינוי; הן חנה והן החשמונאים הם גיבורים בכך שלחמו את מלחמת ה' נגד היוונים, אבל הס מלהזכיר שזה הוביל את החשמונאים לאיזשהו שינוי במדיניות הצבאית שלהם.

בציונות הדתית

מעניין להתבונן בדרשות לחנוכה של הרב משה אביגדר עמיאל, מגדולי הציונות הדתית בדור הקמת המדינה. הרב עמיאל מזהה במדויק את הפיצול בין הפוליטי והדתי ביהדות של העת המודרנית. יש יהודים שלקחו רק את הצד הדתי – החסידות נעדרת השאיפה הפוליטית מצד אחד, אך גם ה"גרמנים בני דת משה" שביקשו להיות יהודים בביתם וגרמנים בצאתם. הציונות, לעומתם, ביקשה להדגיש את הייחודיות של היהדות – אך גם היא, אומר הרב עמיאל, נפלה בדיכוטומיה הזו, ותוך שהיא מאמצת את ההיבטים הלאומיים והפוליטיים של היהדות היא שכחה את ההיבטים הדתיים.

פיצול זה בין "לאומיות" ו"רליגיוזיות" מוצא הרב עמיאל בתיאור בגמרא על תרגום התורה ליוונית. בעיניו, הניסיון לתרגם את היהדות למושגים יווניים (ובדרשה, המתייחסת למציאות העכשווית, למושגים מערביים) – סופו שיפצל בין הלאומי והדתי. מי שיבקש "להראות לעולם" את היופי שבתורה, יאבד בסופו של דבר את היכולת שלו לדבר על היהדות כברית תיאופוליטית, שבה דת ולאום כרוכים זה בזה.

כהוגה של הציונות הדתית, הרב עמיאל ממשיך ומתאר את הקרבה בין הדת והלאום במאבקים של החשמונאים. המאבק אמנם היה על עניינים מדיניים, אך "כשנכנסו היוונים להיכל – טימאו כל השמנים"; כלומר, היוונים רצו במיוחד לטמא את השמנים שבהיכל, לפגום בקודש הקודשים של האומה הישראלית.

משם ממשיך הרב עמיאל להשלכה ישירה על זמנו שלו: "פה ושם, בכל מרחבי ארצנו, הולכים ונעשים ניסיונות להאיר את החשכה ולהדליק את הנר. אבל אחת אנו שוכחים: הנרות הללו קודש הם. בלי הקדושה, לא תועיל ההדלקה". אמנם בלי אש של בני אדם [כלומר, בלי מאמצים ארציים לבניית הארץ] אי אפשר לקוות לאש מן השמים; אבל אי אפשר לאש של בני אדם להתמיד בלי ניצוצות מהשמים. כך מבקש הרב עמיאל למצוא בחג קריאה משמעותית לדור הקמת המדינה: "צריכים אנו להשתמש בשמן טהור, בנרות קודש, *באופן מתאים* לחג החנוכה, לחג הארץ-ישראלי"; באופן מתאים לעם חי, שחוזר אחרי שנות גלות לאחד בין הדתי והפוליטי.

סיכום

היישום של רעיונות אלו של ברית תיאו-פוליטית לתוך הרעיון של מדינת ישראל הוא מורכב למדי. שבעים שנים לתוך הפרויקט הציוני של מדינת ישראל, אפשר לשמוע בציונות הדתית רפלקסיה על הרעיונות הללו עצמם. דרשות לחנוכה המגיעות מן הצד השמרני קוראים ל"מלחמה על התרבות היהודית של המדינה", מתוך הבנה שללא ספק ישנם גורמים במדינת ישראל שלא רוצים לראות אותה דתית יותר אלא להיפך. מן הצד השני, דרשותיו של הרב שג"ר לחנוכה מזהות את החיבור בין הדתי והפוליטי, בין המלך והכהן, כנקודת חולשה של החשמונאים הדורשת ביקורת. דרשות "ביניים" מתארות את האיחוד כדבר אידיאלי אך שצריך להיזהר במימושו העכשווי ולראות אותו כאידיאל מנחה לימים ארוכים.