מה הספר של גרוסמן מלמד על הדתי המודרני? ניתוח ומחשבות בעקבות "תורת הקרבנות"
עולם הקורבנות הוא אתגר רציני עבור הדתי המודרני. כשאנו מתפללים"והשב את העבודה לדביר ביתך", לא בטוח שאנחנו רואים מול עינינו כבשיםשחוטות, פרות גועות ודם בכל מקום. לכן, כשראיתי לראשונה את הספר החדש "תורתהקורבנות – מחוות של בשר ורוח" של פרופסור יונתן גרוסמן, הוא מיד סקרן אותי,ולו בגלל היומרה להתעסק עם הנושא הרגיש הזה.
שרטוט המטרות של הספר מעניין מאד. לעומת ספריו האחרים שמתמקדים בניתוחהפשט בלבד, גרוסמן מדגיש שלצד היבט זה, פרשנותו אמורה לספק מענה גם כלפי האתגרהרעיוני של הקורבנות. מאמץ זה ניכר בכתיבתו, שפעמים רבות הולכת בדרך הדרש (בתדירותגבוהה יותר מספריו האחרים), על מנת להעניק פשר לפעולות ההקרבה השונות. עם זאת,גרוסמן מצהיר שהוא אינו דן בשאלה המוסרית של הקרבת הקורבנות, ובכך גם מציג גבולמעט קשיח מול שאלה אקטואלית זו. גבולות הדיון הללו מרתקים לא פחות מהתוכן עצמו,וארחיב על כך בהמשך.
הספר מסודר במעבר בין הכללי לפרטי, כשרק בפרק החמישי מתחילים ללמוד אתהקורבנות לפי סדר הפרקים. ההבניה הזו עוזרת לעמוד על מגמת הספר כבר מתחילתו, ומועילהבהמשך, כשנכנסים לפרטים הקטנים. הפרק הראשון דן במשמעות הקורבנות ככלל – האם מדוברבתנועת נגד לעבודה זרה, דרך להשראת שכינה, או "תחליף" להקרבת עצמך. בשניהפרקים הבאים גרוסמן עומד על מונחים מרכזיים, ועל מבנה-העל של החלק הראשון בספרויקרא: הקורבנות מובאים פעמיים, בשתי רשימות שונות, וגרוסמן מבאר מדוע.
החלק הכיף בקריאת הספר הוא שכמעט בכל פרק יש רעיון שמאיר בזווית חדשהאת עולם הקורבנות: בין אם מעיון בפשטי המקראות, השוואה לטקסים פולחניים בעולםהעתיק, או מדרש הלכה שמבואר לאור ההבנה המחודשת. כך, למשל, גרוסמן מדגיש אתהמעורבות העמוקה של מביא הקורבן בתהליך ההקרבה, ומנגיד זאת לדתות אחרות, בהם לאדםהפשוט אין גישה למקדש אפוף הסודיות, ומסביר: "ההכרעה לפתוח ברשימה הישראליתולא ברשימה הכוהנית היא אם כן הכרעה ערכית שצובעת את צבעי המשכן בצבעים עממיים תחתצבעים כוהניים" (עמ' 77).
מבחינת סגנונית, הכתיבה מעידה על ציפיה מהקורא להיות לומד פעיל.גרוסמן מעלה רעיונות ודוחה אותם, מביא דברים בשם אומרם ואז מזדהה, מחדד או מסתייג.זוהי כתיבה טובה למעוניינים בחוויית למידה, אך מי שיחפש שורות תחתונות יצטרךלהתאמץ. לרוב אין תתי פרק או פסקה מובחנת (ויזואלית) שמתמצתות את עיקר הטענהוהרעיון, דבר שמקשה על הפרדת העיקר והטפל. קושי זה מתעצם לאור אורכו של הספר –כ600 עמודים מלאים ועמוסים בתובנות ובדיונים פרטניים. ייאמר לזכותו של גרוסמןשהסבלנות משתלמת, וללומדי הספר נפתח צהר מרתק ומחדש לעולם הקורבנות.
כאמור, הנחות המוצא סקרנו אותי מאד. זהו אינו חיבור אקדמי, ולכן ברורשמול גרוסמן ומול הוצאת מגיד עמדה השאלה האם ספר כה ארוך יעניין את הקורא התורני. לאורזאת, בכתיבה הזו גם נחשפות תובנות על הקורא המודרני, כלומר אנחנו. מסתבר, שאנחנומוכנים ללמוד על קורבנות, אם הם ילמדו אותנו משהו על החוויה הדתית. ולשם כך, אנחנואפילו מוכנים להשהות את שאלות המוסר והריאליה, כפי שמשקפת הבחירה של גרוסמן שלאלדון בסוגיות אלו.
נחדד את הטענה מזווית נוספת. גרוסמן אינו מתעסק בפולחן הממשי בכוונהתחילה: "בבואנו לנתח את הכתובים אנו פוגשים מילים ולא בעל חיים ממשי; ובכךניצבת התודעה שמלווה את אקט ההקרבה בקדמת הבימה, ולא הדם הממשי שנשפך עלהמזבח" (מתוך הפתח דבר). הנחת המוצא, שניתן לדון בתודעת ההקרבה במנותקמהפולחן המעשי אפשרית, אך קושיה בצידה – האם ניתוח שמצמצם את ההיבט המעשי יכולבאמת לתפוס את "המבע הדתי" של מקריב הקורבן במקדש הישראלי?
אך מעבר לכך, נקודת הפתיחה של הספר שוב מלמדת משהו עלינו: אנחנו נרתעיםמההיבט הפולחני, ולו הקטן ביותר (מה אתם חושבים על נענוע ארבעת המינים בסוכות?). אםכן, הבחירה של גרוסמן שלא לדון בפולחן עצמו מאפשרת לנו "לבלוע" אתהגלולה הפולחנית, ולדון בצורה "נקיה" במעשי הפולחן רוויי הדם. גם העובדהשהפרשנות של הקרבנות היא סמלית קשורה ל"עידון" מעשה הקורבנות הצורםלעיניים מודרניות.
כל ההנחות הללו מסבירות מדוע גרוסמן מתמקד בחוויה הדתית. ואכן, כמעטבכל תובנה משמעותית בספר, גרוסמן ישתמש במילים כגון "מבע דתי","תודעה" ו"חוויה". למשל, כשגרוסמן מתייחס לקורבן מנחה כקורבןשמצוי בתווך בין העולה והשלמים, הוא מסביר ש"היא יוצאת מתוך חוויית העולה(של הקרבה טוטלית, נ.ה) וזהו אכן הבסיס לשיח הדתי שהיא מביעה, אך יש בכוחהלהניע את האדם אל עבר תודעת זבח השלמים" (עמ' 155). אחרי משפט כזה, קורבןהמנחה גם ניצב בתווך בין סדנת תפילה לבין מסע רוחני בהודו.
ההנחה (הנכונה לטעמי) שתורת הקורבנות תחצוב את דרכה לקורא דרך הדגשתהחוויה הדתית, חושפת עד כמה היבט זה חשוב לדתי המודרני. צורת חשיבה זו מעידה עלההשפעה הגדולה של החסידות מחד גיסא, ועל התרבות שמתמקדת באיניבידואל ובחוויה האישיתוהפנימית מאידך גיסא. העובדה שספר שמתמקד ברגש הדתי יוצא מדמות "גושניקית"כפרופסור גרוסמן יכולה להעיד עד כמה השפעות אלו הוטמעו גם באזורים הרציונליים שלהציונות הדתית.
***
ניתוח הנחות המוצא אינו גורע מהרעיונות המקוריים והחדשים שנמצאיםבספר, ומהעובדה הפשוטה שכעת אני מכיר את הקורבנות הרבה יותר טוב. גםה"תרגום" לשפת המבע הדתי נתנה לי פשר לקורבנות בכלל ול"פרטיםהטכניים" בפרט. ספר מומלץ לכל מי שרוצה ללמוד על הקורבנות ומשמעותם הדתית, גםבעבור הדתי המודרני.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
מה הספר של גרוסמן מלמד על הדתי המודרני? ניתוח ומחשבות בעקבות "תורת הקרבנות"
עולם הקורבנות הוא אתגר רציני עבור הדתי המודרני. כשאנו מתפללים"והשב את העבודה לדביר ביתך", לא בטוח שאנחנו רואים מול עינינו כבשיםשחוטות, פרות גועות ודם בכל מקום. לכן, כשראיתי לראשונה את הספר החדש "תורתהקורבנות – מחוות של בשר ורוח" של פרופסור יונתן גרוסמן, הוא מיד סקרן אותי,ולו בגלל היומרה להתעסק עם הנושא הרגיש הזה.
שרטוט המטרות של הספר מעניין מאד. לעומת ספריו האחרים שמתמקדים בניתוחהפשט בלבד, גרוסמן מדגיש שלצד היבט זה, פרשנותו אמורה לספק מענה גם כלפי האתגרהרעיוני של הקורבנות. מאמץ זה ניכר בכתיבתו, שפעמים רבות הולכת בדרך הדרש (בתדירותגבוהה יותר מספריו האחרים), על מנת להעניק פשר לפעולות ההקרבה השונות. עם זאת,גרוסמן מצהיר שהוא אינו דן בשאלה המוסרית של הקרבת הקורבנות, ובכך גם מציג גבולמעט קשיח מול שאלה אקטואלית זו. גבולות הדיון הללו מרתקים לא פחות מהתוכן עצמו,וארחיב על כך בהמשך.
הספר מסודר במעבר בין הכללי לפרטי, כשרק בפרק החמישי מתחילים ללמוד אתהקורבנות לפי סדר הפרקים. ההבניה הזו עוזרת לעמוד על מגמת הספר כבר מתחילתו, ומועילהבהמשך, כשנכנסים לפרטים הקטנים. הפרק הראשון דן במשמעות הקורבנות ככלל – האם מדוברבתנועת נגד לעבודה זרה, דרך להשראת שכינה, או "תחליף" להקרבת עצמך. בשניהפרקים הבאים גרוסמן עומד על מונחים מרכזיים, ועל מבנה-העל של החלק הראשון בספרויקרא: הקורבנות מובאים פעמיים, בשתי רשימות שונות, וגרוסמן מבאר מדוע.
החלק הכיף בקריאת הספר הוא שכמעט בכל פרק יש רעיון שמאיר בזווית חדשהאת עולם הקורבנות: בין אם מעיון בפשטי המקראות, השוואה לטקסים פולחניים בעולםהעתיק, או מדרש הלכה שמבואר לאור ההבנה המחודשת. כך, למשל, גרוסמן מדגיש אתהמעורבות העמוקה של מביא הקורבן בתהליך ההקרבה, ומנגיד זאת לדתות אחרות, בהם לאדםהפשוט אין גישה למקדש אפוף הסודיות, ומסביר: "ההכרעה לפתוח ברשימה הישראליתולא ברשימה הכוהנית היא אם כן הכרעה ערכית שצובעת את צבעי המשכן בצבעים עממיים תחתצבעים כוהניים" (עמ' 77).
מבחינת סגנונית, הכתיבה מעידה על ציפיה מהקורא להיות לומד פעיל.גרוסמן מעלה רעיונות ודוחה אותם, מביא דברים בשם אומרם ואז מזדהה, מחדד או מסתייג.זוהי כתיבה טובה למעוניינים בחוויית למידה, אך מי שיחפש שורות תחתונות יצטרךלהתאמץ. לרוב אין תתי פרק או פסקה מובחנת (ויזואלית) שמתמצתות את עיקר הטענהוהרעיון, דבר שמקשה על הפרדת העיקר והטפל. קושי זה מתעצם לאור אורכו של הספר –כ600 עמודים מלאים ועמוסים בתובנות ובדיונים פרטניים. ייאמר לזכותו של גרוסמןשהסבלנות משתלמת, וללומדי הספר נפתח צהר מרתק ומחדש לעולם הקורבנות.
כאמור, הנחות המוצא סקרנו אותי מאד. זהו אינו חיבור אקדמי, ולכן ברורשמול גרוסמן ומול הוצאת מגיד עמדה השאלה האם ספר כה ארוך יעניין את הקורא התורני. לאורזאת, בכתיבה הזו גם נחשפות תובנות על הקורא המודרני, כלומר אנחנו. מסתבר, שאנחנומוכנים ללמוד על קורבנות, אם הם ילמדו אותנו משהו על החוויה הדתית. ולשם כך, אנחנואפילו מוכנים להשהות את שאלות המוסר והריאליה, כפי שמשקפת הבחירה של גרוסמן שלאלדון בסוגיות אלו.
נחדד את הטענה מזווית נוספת. גרוסמן אינו מתעסק בפולחן הממשי בכוונהתחילה: "בבואנו לנתח את הכתובים אנו פוגשים מילים ולא בעל חיים ממשי; ובכךניצבת התודעה שמלווה את אקט ההקרבה בקדמת הבימה, ולא הדם הממשי שנשפך עלהמזבח" (מתוך הפתח דבר). הנחת המוצא, שניתן לדון בתודעת ההקרבה במנותקמהפולחן המעשי אפשרית, אך קושיה בצידה – האם ניתוח שמצמצם את ההיבט המעשי יכולבאמת לתפוס את "המבע הדתי" של מקריב הקורבן במקדש הישראלי?
אך מעבר לכך, נקודת הפתיחה של הספר שוב מלמדת משהו עלינו: אנחנו נרתעיםמההיבט הפולחני, ולו הקטן ביותר (מה אתם חושבים על נענוע ארבעת המינים בסוכות?). אםכן, הבחירה של גרוסמן שלא לדון בפולחן עצמו מאפשרת לנו "לבלוע" אתהגלולה הפולחנית, ולדון בצורה "נקיה" במעשי הפולחן רוויי הדם. גם העובדהשהפרשנות של הקרבנות היא סמלית קשורה ל"עידון" מעשה הקורבנות הצורםלעיניים מודרניות.
כל ההנחות הללו מסבירות מדוע גרוסמן מתמקד בחוויה הדתית. ואכן, כמעטבכל תובנה משמעותית בספר, גרוסמן ישתמש במילים כגון "מבע דתי","תודעה" ו"חוויה". למשל, כשגרוסמן מתייחס לקורבן מנחה כקורבןשמצוי בתווך בין העולה והשלמים, הוא מסביר ש"היא יוצאת מתוך חוויית העולה(של הקרבה טוטלית, נ.ה) וזהו אכן הבסיס לשיח הדתי שהיא מביעה, אך יש בכוחהלהניע את האדם אל עבר תודעת זבח השלמים" (עמ' 155). אחרי משפט כזה, קורבןהמנחה גם ניצב בתווך בין סדנת תפילה לבין מסע רוחני בהודו.
ההנחה (הנכונה לטעמי) שתורת הקורבנות תחצוב את דרכה לקורא דרך הדגשתהחוויה הדתית, חושפת עד כמה היבט זה חשוב לדתי המודרני. צורת חשיבה זו מעידה עלההשפעה הגדולה של החסידות מחד גיסא, ועל התרבות שמתמקדת באיניבידואל ובחוויה האישיתוהפנימית מאידך גיסא. העובדה שספר שמתמקד ברגש הדתי יוצא מדמות "גושניקית"כפרופסור גרוסמן יכולה להעיד עד כמה השפעות אלו הוטמעו גם באזורים הרציונליים שלהציונות הדתית.
***
ניתוח הנחות המוצא אינו גורע מהרעיונות המקוריים והחדשים שנמצאיםבספר, ומהעובדה הפשוטה שכעת אני מכיר את הקורבנות הרבה יותר טוב. גםה"תרגום" לשפת המבע הדתי נתנה לי פשר לקורבנות בכלל ול"פרטיםהטכניים" בפרט. ספר מומלץ לכל מי שרוצה ללמוד על הקורבנות ומשמעותם הדתית, גםבעבור הדתי המודרני.
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.