החיפוש אחר אבן השתיה
1. נחל אכזב
אדם חי בכמה וכמה עולמות, בביתו, מקום עבודתו, בקהילה, בעם וביקום. גם תודעתו מצויה, ויותר בעולם החדש, בין עולמות וזהויות, מפלגות, דתות, אידיאולוגיות ותרבויות. ובעולם שהוא כפר גלובאלי שקוף, הידע ומחלפי הזהויות ומקומות החיות שלנו הולכים ומשתנים מרגע לרגע. בני האדם מבקשים לעצמם סלעי יסוד, יסודות מוצקים כדי לכונן עליהם את הזמניות והשינוי, וסלעי היסוד הולכים ומתמעטים. בעבר היה זה הא-להים, ואחר כך הדתות, ומוסדות החברה מן המשפחה ועד המדינה, ואלו הולכים ומתדלדלים, הולכים ונעלמים. בעולם המערבי, גם אלו יראי השמים מתקשים להאמין בכוחה של תפילה, ורוב חוקי הדתות כבר לא מהוים עוגן של חיים, אלא גזירות עתיקות יומין שמקיימים אותן כטקס וכהכרח נעלה.
בתוך עולם ללא מוצקים, רק חומרים רכים ומתמוססים למגע, אנו מבקשים למצוא את הפשוט והיציב ומתקשים לעשות זאת. אפילו המוסר, שנגאל מהמוחלטות האכזרית שלו, כבר לא יכול לטעון טענה צודקת אחת ולהיות סלע יסוד. על נבחרי ציבור כבר אי אפשר לדבר אפילו בלשון של הערכה, גם לא על העיתונות. נותר רק מוסד אחד שנטל על עצמו את המשימה להיות אבן היסוד ואבן הראשה של החברה, הרי הוא בית המשפט העליון, ואליו נושאים עיניים רק אלו שהתייאשו לגמרי מכל יסוד אחר כמו דת, א-להים, המון העם וממשלה, ומתברר להם יותר ויותר כי גם הוא מקור אכזב.
כך גדל לו דור שכל עולמו מבוסס על אויר, דור החש כי האמת נעדרת והעולם מלאכותי ומזויף, דור שמאס בתקינות הפוליטית ובנטל הפילוסופיה שביטלה כל תחושה או רגש בשם התבונה. הדור הזה נוסע לאסיה או דרום אמריקה, אפריקה, אומן, או למדינות בקווקז, מחפש דברים ממשיים, חיים פשוטים, אמונות בלי התחכמות, מגע בחיים שיש בהם סבל אמיתי שאינו עטוף בלבן סטרילי, ובמוות שלא מודחק ומורחק, אלא מהווה חלק מהחיים. הנוער שלנו התקשה תמיד לקבל את נפלאות התורות הפורימיות השג"ריסטיות, הרואות במציאות את האין, ומביאות לאבדן הממשות, וכבר אינו מקשיב גם לדרשות והטפות וסיסמאות חלולות של רבנים אחדים, הטפות חסרות תוכן ממשי. המוניו, בוגרי ישיבות ובוגרות מדרשות, ממלא את רחבי העולם בחיפוש אחר מה שאבד אצלנו. ואין זה חיפוש אחר אמת, אלא פשטות פשוטה ולא מניפולטיבית או הלכתית, אלא טבעית. הם לא ישקעו שם, כי מצב הטבע הוא ירוד ומספק חיי עוני והישרדות, אולם הם יחזרו משם עם געגוע לסובלנות ולחירות, ועם תחושת אנטינומיזם (נגד-חוק) חזקה. ובעיקר עם חמרמורת קשה, שמקורה, ממש כמו אלכוהול וסמים, בהתכנסות עמוקה אל החושניות והמודעות העצמית, ויציאה אכזרית מהם אל החיים הלא ממשיים בעיניהם.
אל דאגה, גם הם, רובם לפחות, יתרגלו. האנושות הנאורה המציאה מנגנונים מצויינים לאטום את חלונות הנפש, אפליקציות לכל אשנב כדי שחלילה לא ייכנס בו אור מטריד כלשהו. 'חכמות יפות להמתת הזמן', כלשון הראי"ה באד"ר היקר. ואלו שעדיין נותר בהם אור, באים אנשי חינוך ורבנים ומניחים בהם סדינים לבנים, שידמו לאור אמיתי. רובם, אמרתי, כי יהיו כאלה שלא יחזרו, שיחפשו כל חייהם ממשות, שאינה אפשרית בגלל להט החרב המתהפכת לשמור על דרך עץ החיים, חרב שאוחזים בה הורים ומחנכים ומילים אין ספור וחוּמרות וטכנולוגיה, וכולם דואגים להרחיק מן החיים.
2. סלעי יסוד
חכמי ישראל רבים הבינו את השבר הזה. מרבי נחמן ועד הרב קוק, במשך שתי המאות האחרונות, עסקו בזה בלא הרף, ומולם תמיד עמדו אחרים שניסו לאטום את הבועה, להאירה באור יקרות של נורות לד חסרות חיים, ולהשאיר את טרומן (איש-אמת) בתסריט המתוק של המופע אותו כתבו. רבי נחמן היה הנועז שבהם, בהודאה כי אין סלעי יסוד, אולם צריך לחיות כאילו הם קיימים, בדגש על ה'כאילו':
וַאֲפִלּוּ בְּתַאֲוֹות עוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ דֻּגְמָא לָזֶה, כְּגוֹן לְמָשָׁל כְּשֶׁעוֹשִֹין שְֹחוֹק וְקוֹמֶדְיֶע, אֲזַי נוֹסֵעַ אֶחָד וּמַכְרִיז וְחוֹשֵׁב כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשֹוּ עַל הַקּוֹמֶדְיֶע, וְאַף שֶׁהוּא תַּאֲוָה לִשְׁמֹעַ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַשְֹּחוֹק בְּעַצְמוֹ, וְכֵן כְּשֶׁבָּא לְהַחֶדֶר שֶׁעוֹשִֹין שָׁם הַקּוֹמֶדְיֶע יֵשׁ שָׁם מְצֻיָּר עַל הַטַּבְלָא כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשֹוּ שָׁם, וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, ... וְעִקָּר הוּא הַשְֹּחוֹק בְּעַצְמוֹ שֶׁעוֹשִֹין שָׁם, וּכְמוֹ כֵן תָּבִין הַנִּמְשָׁל מֵעַצְמוֹ, כִּי יֵשׁ מִי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁנִּכְנָס לִפְנִים, וְלִפְנַי וְלִפְנִים, וַעֲדַיִן עוֹמֵד בַּחוּץ לְגַמְרֵי, כִּי לֹא הִתְחִיל לְהַשִֹּיג הַשָֹּגָה שֶׁל אֱמֶת. (ליקוטי מוהר"ן קמא, רמה)
רבי נחמן ממליץ לחיות בקומדיה ולא לחפש ממשות, אולם, כמו שלימדו רבים, דווקא המודעות לכך שהעולם במה וכולנו שחקנים במופע טרגי-קומדי, מאפשרת לחוש אמת ולא רק להכיר את השקר. במשחק נולדת הממשות, שאינה אלא נחלת הליצנים. וההלכה והתורה, אומר רבי נחמן, הם תמיד תמורות לדבר האמיתי הנעלם.
מאידך, החתם סופר ובני דורו וממשיכיו העדיפו להעמיק את הדיכוטומיה בין החיים וההלכה, להפוך את ההלכה למערכת סגורה ואל-טבעית, גזירה שנגזרה או הבנה יותר מעמיקה של טבע אדם-על, שלא חייבת להתאים בכל צורה לאדם-בשר ודם, והיא כפויה עליו עד שהופכת לטבע שני: 'כיון דזה דבר הנוגע לתורתינו הקדושה משועבדת הטבע לתורה ודיניה' (חת"ס א או"ח יד), וכן: 'החזקות עליהן דיברו חז"ל אינן נשענות על תבניות התנהגות פסיכולוגיות חולפות, משתנות, אלא על עקרונות... מושרשים בעצם מעמקי האנושות המטאפיסית' (הגרי"ד סולובייצ'יק, זה סיני, תשל"ה).
לעומתם, מעדיף הרב קוק לחזר אחר הטבעיות והממשות. הקומדיה של רבי נחמן, כמו גם שעבוד הטבע להלכה, היו להטוטים פילוסופיים חשובים, אולם ההמון מבקש את שלטון החושים (רובו, ככל הנראה) או התבונה (מיעוטו), שניהם מבוססים על טבע האדם, לא המטאפיסי, אלא החי והפועל. אכן, חשוב ללמד את ההמון כי יש מה שלמעלה מטבעו, וכי עבודת הא-ל דורשת הקרבה והתעלות מעל נוחות ושגרה ורצון אישי, אלא שתנועה כזו יכולה להתקבל רק כתוספת אל החושים והתבונה, ולא כהצדקה למרבית המצוות, כפי שקורה בימינו. דהיינו, אפשר לשכנע אדם להקריב ולהתעלות מעל מידתו ושכלו, רק אם הוא נותן אמון כללי במערכת, אמון המבוסס בדרך כלל על חושיו ותבונתו.
באין ספור מקומות כותב הרב קוק כי אסור שהתורה תתרחק מטבע האדם החי ותתנגד לו כתפיסת עולם. כך כותב הרב: 'כשבאה ההשתדלות של התרדמות השכל בשם האמונה, בשם יראת שמים, בשם שקידת התורה ועשיית המצות, הרי הוא שקר נורא' (אורות האמונה 67), 'לעולם אין רשות להתיבה האמורה או הנכתבת, להיות סותמת בפני השכל הישר. וזה כלל גדול בתורה' (שמונה קבצים א רעח), 'התרבות מגלה היא צדדים רבים של טוב ושל אור בנפש האדם, במקום שהיה נחשב לרשע ופראות, וכשהיא מוצאה בנקודות הללו מעצורים מצד הדת והמוסר, היא נלחמת בהם ומנצחתם. אבל אחרית המלחמה היא הגילוי, שמגלים הדת והמוסר בעצמם את אורם, עד שנמצא החופש האישי הזה, ותביעותיו הטבעיות הטובות, הוא מוכר לאחד מככרי הדת והמוסר עצמם, וממילא מתאשר עוד ביותר הכח של הדת והמוסר לשלוט על הצד הפראי שבאדם, ולהיות מכובד ואהוב מצד העליון והטוב שבו' (שם, רפא), ולבסוף, בתמונה שלמה יותר: 'בעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו, ולעתיד הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה כמה טובה צפונה בה. אבל בתוך הרצון העכשוי כמה סיגים עדיין יש בו, ומתוך הזכות של הניצוצות הטובים של הרצון שהתעלה חפצים גם אלה הסיגים לזכות בחופש, וחופשם יחריב את העולם ויזהם אותו' (שם, תקפא). הטוב כבר מצוי בטבע האדם והוא יוצא אל הפועל בעזרת המוסר והדת. מרגע שהדת ניצחה וטבע האדם התגלה בטוב, על ההלכה לנהל דיון ולבחון במה התרבות עולה על פשט המסורת, ולהכילה בתוכה ע"י פרשנות וחידוש.
3. הודו לה'
לפני כחודש יצאנו, אשתי ואני, למסע קצר למזרח. חודש במיינאמר (בורמה לשעבר) וקמבודיה. שנינו חיים בשני עולמות בצורה עמוקה, עולם תורני המחויב למצוות ולמסורת באופן מלא, ועולם אקדמי רציונאלי שכולו מבוסס על פירותיה של התרבות המערבית. למען האמת, עולמנו הפנימי אינו קרוע ומסוכסך, אלא דווקא שואף להרמוניה, כאשר בשני העולמות אנו מהלכים כבני בית, למרות הסתירות והקשיים.
לפתע, במשך חודש אחד, הפך עולמנו היהודי לממשי ופשוט, דווקא במקדשי מיינמאר. גילינו כי מתן אמון בבני אדם ופשטות (ולא פשטנות) מחשבה, בלי פחדים והתלהמות, מצמיחים אנשים יראי שמים ועובדי א-לוהים. בתל אביב תפילין נראות כמשונות ואנכרוניסטיות, ודווקא שם, במזרח, התפילין נראו טבעיות לגמרי (וכל מי שפגשנו העריך אותן מאוד), ואיש לא התפלא שאיננו אוכלים דבר מכל מטבח או מסעדה מקומית (גם לא טבעוני/צמחוני, שבעיני גם הוא טרף מוחלט בעיקר בגלל תולעים שראינו במו עינינו), ובמלונות עשו הכל כדי שנוכל לשמור שבת כהלכתה. באופן פשוט התיישבנו במקדש ליד אישה שנוטלת לולב וערבה אגודים ומנענעת אותם לשישה כיוונים, ממש כמונו, וחשנו עד כמה האמונה וההלכה, התורה והמצווה, אגודים בנו בטבעיות ובפשטות. הבנו מה מחפשים הצעירים במזרח, ואפילו הבנו עד כמה קשה לחזור משם אל עולם התורה שלנו המלא בהדחקות ותירוצים, בהתעלמות מתנועת החיים, בויכוחים מגוחכים ובמלחמות אחים, בגסות ובפירוד ושנאת חינם. אין זו רומנטיקה של המזרח, אלא בקשה מהעולם היהודי לחזור ולהיות קשוב אל החיים, משום שבחיים מסותרת התורה עצמה.
לנזיר המקומי, שהסביר לי כי תנועת הלולב (או כל צמח אחר זקוף וחד) היא העלאת העולמות אל ההוויה והא-ל, הייתי גאה להסביר כי אצלנו אותה תנועה טבעית הפכה לספרות עניפה, לדקדוקים בגודל ובאיכות, צבע וכיווני אויר. הנזיר התפעל והבין מדוע הפכנו מעם הטבע לעם הספר, ומעם הספר לעם סגולה, אולם כשחזרנו, חברינו בארץ טענו כי הם מבינים עתה מדוע הפכנו מעם הטבע לעם המחלוקת ושנאת החינם וחוסר תחושה והזדהות וצדק. איפה טעינו כי כך הם חשים?
תפקידנו, אנשי התורה וההלכה להאהיב שם שמים ולחזק את שמירת המצוות ע"י מתן אמון בהלכה והשבת תחושת הצדק והמוסר, ככל האפשר. הרב קוק כתב: 'בלא ההתרחבות של חכמה, מרגיש האדם בכל עילוי של קדושה את הצער הגופני והנפשי שטהרת רעיון ונטיות רצון לקודש גורמים, ומדמה לפעמים האדם את הצער לעצם המטרה, וגוף הקדושה והרוממות הטהורה לאמצעי, מה שהוא מקסם זר לגמרי' (שמונה קבצים ב פג). ובמילים פשוטות, ההתגברות על החכמה והטבע למען האמונה אינה אידיאל, אלא מקסם שווא. מעטים ישתכנעו כי מוסרי הוא שאישה תשאר עגונה או ילד יהיה ממזר (והמדרש מודה שדין זה אינו מוסרי – ויקרא רבה לב ח), אולם יזדהו עם קדושת המשפחה וחשיבות שלימותה, יחד עם הידיעה שבפועל עשו חכמי ישראל ככל האפשר (וזה היה הרבה מאוד) כדי להתיר עגונה או ממזר, ועדיין יש העושים זאת. הצלחתן של המכינות מוכיח עד כמה מאסו הצעירים במילים רבות כל כך, אלא שרוב המכינות גם הן לא החזירו את התורה לחיים אלא צמצמו את המילים לסיסמאות ולרגשות לאומיים רדודים, והממשי תורגם בעיקר ללהט קנאי דתי ולאומי וצבאי ושוביניסטי, ולא לקבלת החיים וחיפוש אחרי הגיון וטבע ותיקון המידות. פריחתן הנוכחית של המכינות המעורבות ותכניות ההתנדבות מוכיחה עד כמה חזק החיפוש העמוק הזה, שנתקל מצד המחנכים בחשדנות ובחוסר אמון. אלא שהמכינות לא יקדמו את עולם התורה בכללותו, אלא יתנו חיים ליחידים, ועל עולם הישיבות לרענן מסלול כדי להצמיח רבנים ומחנכים שיתנו חיים לתורה.
להחזיר את הממשות לחיים היהודיים, זו תקוות הדור. הטבע המתוקן, הרציונאל הדיאלוגי, החיפוש אחר הסוד, ואחר רוח הדור של המתוקנים שבמפורסמים (ליקוטי מוהר"ן בתרא א), מתן אמון בתלמידים וחופש הדעה והרוח, ישיבו רוח של אמון ושל אמונה. רק דיאלוג עם העולם ולא כניעה לו (שתמיד באה בסוף במחירים קשים) יחזירו עטרה ליושנה. די לדיבורים על אמונה שעיקרה התגברות והכנעת האדם, ודי ללשון הרע ולתוכחות שנאה של מחנכים ורבנים לדור שלנו, הטוב שבכל הדורות. רק חזרה אל לב האדם ולהגיונו תוביל לחזרה אל עולם המצוות, שיהיה מעוגן בחיים המעשיים, וייתן מענה למשברי הקיום וכיוון משמעותי לפעולה. זו החזרה אל אבן השתיה, תשתית ומשקה, יסוד וחיים.
הרב שלמה וילק
ראש הישיבה. משמש כרב קהילה בירושלים, ובעבר כראש בית המדרש של התיכון התורני "אור תורה דרך אבות" באפרת, בוגר ישיבת ההסדר קרני שומרון, רב צבאי במילואים והוסמך לרבנות ע"י הרה"ר לישראל. מחבר הספר 'נעשה אדם' - עיונים באורות התשובה. הרב וילק למד בכולל הדיינות של מכון אריאל והוא בוגר תואר ראשון ושני מאוניברסיטת בר אילן, וכן תכנית השלמה במחשבת ישראל ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. נשוי לפרופ' שושנה, רופאה בכירה במחלקה להמטו/אונקולוגיה של ילדים ואב לחמישה. חבר וועדת האתיקה של ארגון רופאי פוריות (איל"ה), ויועץ מדיה לקרנות קולנוע.
החיפוש אחר אבן השתיה
1. נחל אכזב
אדם חי בכמה וכמה עולמות, בביתו, מקום עבודתו, בקהילה, בעם וביקום. גם תודעתו מצויה, ויותר בעולם החדש, בין עולמות וזהויות, מפלגות, דתות, אידיאולוגיות ותרבויות. ובעולם שהוא כפר גלובאלי שקוף, הידע ומחלפי הזהויות ומקומות החיות שלנו הולכים ומשתנים מרגע לרגע. בני האדם מבקשים לעצמם סלעי יסוד, יסודות מוצקים כדי לכונן עליהם את הזמניות והשינוי, וסלעי היסוד הולכים ומתמעטים. בעבר היה זה הא-להים, ואחר כך הדתות, ומוסדות החברה מן המשפחה ועד המדינה, ואלו הולכים ומתדלדלים, הולכים ונעלמים. בעולם המערבי, גם אלו יראי השמים מתקשים להאמין בכוחה של תפילה, ורוב חוקי הדתות כבר לא מהוים עוגן של חיים, אלא גזירות עתיקות יומין שמקיימים אותן כטקס וכהכרח נעלה.
בתוך עולם ללא מוצקים, רק חומרים רכים ומתמוססים למגע, אנו מבקשים למצוא את הפשוט והיציב ומתקשים לעשות זאת. אפילו המוסר, שנגאל מהמוחלטות האכזרית שלו, כבר לא יכול לטעון טענה צודקת אחת ולהיות סלע יסוד. על נבחרי ציבור כבר אי אפשר לדבר אפילו בלשון של הערכה, גם לא על העיתונות. נותר רק מוסד אחד שנטל על עצמו את המשימה להיות אבן היסוד ואבן הראשה של החברה, הרי הוא בית המשפט העליון, ואליו נושאים עיניים רק אלו שהתייאשו לגמרי מכל יסוד אחר כמו דת, א-להים, המון העם וממשלה, ומתברר להם יותר ויותר כי גם הוא מקור אכזב.
כך גדל לו דור שכל עולמו מבוסס על אויר, דור החש כי האמת נעדרת והעולם מלאכותי ומזויף, דור שמאס בתקינות הפוליטית ובנטל הפילוסופיה שביטלה כל תחושה או רגש בשם התבונה. הדור הזה נוסע לאסיה או דרום אמריקה, אפריקה, אומן, או למדינות בקווקז, מחפש דברים ממשיים, חיים פשוטים, אמונות בלי התחכמות, מגע בחיים שיש בהם סבל אמיתי שאינו עטוף בלבן סטרילי, ובמוות שלא מודחק ומורחק, אלא מהווה חלק מהחיים. הנוער שלנו התקשה תמיד לקבל את נפלאות התורות הפורימיות השג"ריסטיות, הרואות במציאות את האין, ומביאות לאבדן הממשות, וכבר אינו מקשיב גם לדרשות והטפות וסיסמאות חלולות של רבנים אחדים, הטפות חסרות תוכן ממשי. המוניו, בוגרי ישיבות ובוגרות מדרשות, ממלא את רחבי העולם בחיפוש אחר מה שאבד אצלנו. ואין זה חיפוש אחר אמת, אלא פשטות פשוטה ולא מניפולטיבית או הלכתית, אלא טבעית. הם לא ישקעו שם, כי מצב הטבע הוא ירוד ומספק חיי עוני והישרדות, אולם הם יחזרו משם עם געגוע לסובלנות ולחירות, ועם תחושת אנטינומיזם (נגד-חוק) חזקה. ובעיקר עם חמרמורת קשה, שמקורה, ממש כמו אלכוהול וסמים, בהתכנסות עמוקה אל החושניות והמודעות העצמית, ויציאה אכזרית מהם אל החיים הלא ממשיים בעיניהם.
אל דאגה, גם הם, רובם לפחות, יתרגלו. האנושות הנאורה המציאה מנגנונים מצויינים לאטום את חלונות הנפש, אפליקציות לכל אשנב כדי שחלילה לא ייכנס בו אור מטריד כלשהו. 'חכמות יפות להמתת הזמן', כלשון הראי"ה באד"ר היקר. ואלו שעדיין נותר בהם אור, באים אנשי חינוך ורבנים ומניחים בהם סדינים לבנים, שידמו לאור אמיתי. רובם, אמרתי, כי יהיו כאלה שלא יחזרו, שיחפשו כל חייהם ממשות, שאינה אפשרית בגלל להט החרב המתהפכת לשמור על דרך עץ החיים, חרב שאוחזים בה הורים ומחנכים ומילים אין ספור וחוּמרות וטכנולוגיה, וכולם דואגים להרחיק מן החיים.
2. סלעי יסוד
חכמי ישראל רבים הבינו את השבר הזה. מרבי נחמן ועד הרב קוק, במשך שתי המאות האחרונות, עסקו בזה בלא הרף, ומולם תמיד עמדו אחרים שניסו לאטום את הבועה, להאירה באור יקרות של נורות לד חסרות חיים, ולהשאיר את טרומן (איש-אמת) בתסריט המתוק של המופע אותו כתבו. רבי נחמן היה הנועז שבהם, בהודאה כי אין סלעי יסוד, אולם צריך לחיות כאילו הם קיימים, בדגש על ה'כאילו':
וַאֲפִלּוּ בְּתַאֲוֹות עוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ דֻּגְמָא לָזֶה, כְּגוֹן לְמָשָׁל כְּשֶׁעוֹשִֹין שְֹחוֹק וְקוֹמֶדְיֶע, אֲזַי נוֹסֵעַ אֶחָד וּמַכְרִיז וְחוֹשֵׁב כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשֹוּ עַל הַקּוֹמֶדְיֶע, וְאַף שֶׁהוּא תַּאֲוָה לִשְׁמֹעַ, אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַשְֹּחוֹק בְּעַצְמוֹ, וְכֵן כְּשֶׁבָּא לְהַחֶדֶר שֶׁעוֹשִֹין שָׁם הַקּוֹמֶדְיֶע יֵשׁ שָׁם מְצֻיָּר עַל הַטַּבְלָא כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשֹוּ שָׁם, וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ, ... וְעִקָּר הוּא הַשְֹּחוֹק בְּעַצְמוֹ שֶׁעוֹשִֹין שָׁם, וּכְמוֹ כֵן תָּבִין הַנִּמְשָׁל מֵעַצְמוֹ, כִּי יֵשׁ מִי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁנִּכְנָס לִפְנִים, וְלִפְנַי וְלִפְנִים, וַעֲדַיִן עוֹמֵד בַּחוּץ לְגַמְרֵי, כִּי לֹא הִתְחִיל לְהַשִֹּיג הַשָֹּגָה שֶׁל אֱמֶת. (ליקוטי מוהר"ן קמא, רמה)
רבי נחמן ממליץ לחיות בקומדיה ולא לחפש ממשות, אולם, כמו שלימדו רבים, דווקא המודעות לכך שהעולם במה וכולנו שחקנים במופע טרגי-קומדי, מאפשרת לחוש אמת ולא רק להכיר את השקר. במשחק נולדת הממשות, שאינה אלא נחלת הליצנים. וההלכה והתורה, אומר רבי נחמן, הם תמיד תמורות לדבר האמיתי הנעלם.
מאידך, החתם סופר ובני דורו וממשיכיו העדיפו להעמיק את הדיכוטומיה בין החיים וההלכה, להפוך את ההלכה למערכת סגורה ואל-טבעית, גזירה שנגזרה או הבנה יותר מעמיקה של טבע אדם-על, שלא חייבת להתאים בכל צורה לאדם-בשר ודם, והיא כפויה עליו עד שהופכת לטבע שני: 'כיון דזה דבר הנוגע לתורתינו הקדושה משועבדת הטבע לתורה ודיניה' (חת"ס א או"ח יד), וכן: 'החזקות עליהן דיברו חז"ל אינן נשענות על תבניות התנהגות פסיכולוגיות חולפות, משתנות, אלא על עקרונות... מושרשים בעצם מעמקי האנושות המטאפיסית' (הגרי"ד סולובייצ'יק, זה סיני, תשל"ה).
לעומתם, מעדיף הרב קוק לחזר אחר הטבעיות והממשות. הקומדיה של רבי נחמן, כמו גם שעבוד הטבע להלכה, היו להטוטים פילוסופיים חשובים, אולם ההמון מבקש את שלטון החושים (רובו, ככל הנראה) או התבונה (מיעוטו), שניהם מבוססים על טבע האדם, לא המטאפיסי, אלא החי והפועל. אכן, חשוב ללמד את ההמון כי יש מה שלמעלה מטבעו, וכי עבודת הא-ל דורשת הקרבה והתעלות מעל נוחות ושגרה ורצון אישי, אלא שתנועה כזו יכולה להתקבל רק כתוספת אל החושים והתבונה, ולא כהצדקה למרבית המצוות, כפי שקורה בימינו. דהיינו, אפשר לשכנע אדם להקריב ולהתעלות מעל מידתו ושכלו, רק אם הוא נותן אמון כללי במערכת, אמון המבוסס בדרך כלל על חושיו ותבונתו.
באין ספור מקומות כותב הרב קוק כי אסור שהתורה תתרחק מטבע האדם החי ותתנגד לו כתפיסת עולם. כך כותב הרב: 'כשבאה ההשתדלות של התרדמות השכל בשם האמונה, בשם יראת שמים, בשם שקידת התורה ועשיית המצות, הרי הוא שקר נורא' (אורות האמונה 67), 'לעולם אין רשות להתיבה האמורה או הנכתבת, להיות סותמת בפני השכל הישר. וזה כלל גדול בתורה' (שמונה קבצים א רעח), 'התרבות מגלה היא צדדים רבים של טוב ושל אור בנפש האדם, במקום שהיה נחשב לרשע ופראות, וכשהיא מוצאה בנקודות הללו מעצורים מצד הדת והמוסר, היא נלחמת בהם ומנצחתם. אבל אחרית המלחמה היא הגילוי, שמגלים הדת והמוסר בעצמם את אורם, עד שנמצא החופש האישי הזה, ותביעותיו הטבעיות הטובות, הוא מוכר לאחד מככרי הדת והמוסר עצמם, וממילא מתאשר עוד ביותר הכח של הדת והמוסר לשלוט על הצד הפראי שבאדם, ולהיות מכובד ואהוב מצד העליון והטוב שבו' (שם, רפא), ולבסוף, בתמונה שלמה יותר: 'בעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו, ולעתיד הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה כמה טובה צפונה בה. אבל בתוך הרצון העכשוי כמה סיגים עדיין יש בו, ומתוך הזכות של הניצוצות הטובים של הרצון שהתעלה חפצים גם אלה הסיגים לזכות בחופש, וחופשם יחריב את העולם ויזהם אותו' (שם, תקפא). הטוב כבר מצוי בטבע האדם והוא יוצא אל הפועל בעזרת המוסר והדת. מרגע שהדת ניצחה וטבע האדם התגלה בטוב, על ההלכה לנהל דיון ולבחון במה התרבות עולה על פשט המסורת, ולהכילה בתוכה ע"י פרשנות וחידוש.
3. הודו לה'
לפני כחודש יצאנו, אשתי ואני, למסע קצר למזרח. חודש במיינאמר (בורמה לשעבר) וקמבודיה. שנינו חיים בשני עולמות בצורה עמוקה, עולם תורני המחויב למצוות ולמסורת באופן מלא, ועולם אקדמי רציונאלי שכולו מבוסס על פירותיה של התרבות המערבית. למען האמת, עולמנו הפנימי אינו קרוע ומסוכסך, אלא דווקא שואף להרמוניה, כאשר בשני העולמות אנו מהלכים כבני בית, למרות הסתירות והקשיים.
לפתע, במשך חודש אחד, הפך עולמנו היהודי לממשי ופשוט, דווקא במקדשי מיינמאר. גילינו כי מתן אמון בבני אדם ופשטות (ולא פשטנות) מחשבה, בלי פחדים והתלהמות, מצמיחים אנשים יראי שמים ועובדי א-לוהים. בתל אביב תפילין נראות כמשונות ואנכרוניסטיות, ודווקא שם, במזרח, התפילין נראו טבעיות לגמרי (וכל מי שפגשנו העריך אותן מאוד), ואיש לא התפלא שאיננו אוכלים דבר מכל מטבח או מסעדה מקומית (גם לא טבעוני/צמחוני, שבעיני גם הוא טרף מוחלט בעיקר בגלל תולעים שראינו במו עינינו), ובמלונות עשו הכל כדי שנוכל לשמור שבת כהלכתה. באופן פשוט התיישבנו במקדש ליד אישה שנוטלת לולב וערבה אגודים ומנענעת אותם לשישה כיוונים, ממש כמונו, וחשנו עד כמה האמונה וההלכה, התורה והמצווה, אגודים בנו בטבעיות ובפשטות. הבנו מה מחפשים הצעירים במזרח, ואפילו הבנו עד כמה קשה לחזור משם אל עולם התורה שלנו המלא בהדחקות ותירוצים, בהתעלמות מתנועת החיים, בויכוחים מגוחכים ובמלחמות אחים, בגסות ובפירוד ושנאת חינם. אין זו רומנטיקה של המזרח, אלא בקשה מהעולם היהודי לחזור ולהיות קשוב אל החיים, משום שבחיים מסותרת התורה עצמה.
לנזיר המקומי, שהסביר לי כי תנועת הלולב (או כל צמח אחר זקוף וחד) היא העלאת העולמות אל ההוויה והא-ל, הייתי גאה להסביר כי אצלנו אותה תנועה טבעית הפכה לספרות עניפה, לדקדוקים בגודל ובאיכות, צבע וכיווני אויר. הנזיר התפעל והבין מדוע הפכנו מעם הטבע לעם הספר, ומעם הספר לעם סגולה, אולם כשחזרנו, חברינו בארץ טענו כי הם מבינים עתה מדוע הפכנו מעם הטבע לעם המחלוקת ושנאת החינם וחוסר תחושה והזדהות וצדק. איפה טעינו כי כך הם חשים?
תפקידנו, אנשי התורה וההלכה להאהיב שם שמים ולחזק את שמירת המצוות ע"י מתן אמון בהלכה והשבת תחושת הצדק והמוסר, ככל האפשר. הרב קוק כתב: 'בלא ההתרחבות של חכמה, מרגיש האדם בכל עילוי של קדושה את הצער הגופני והנפשי שטהרת רעיון ונטיות רצון לקודש גורמים, ומדמה לפעמים האדם את הצער לעצם המטרה, וגוף הקדושה והרוממות הטהורה לאמצעי, מה שהוא מקסם זר לגמרי' (שמונה קבצים ב פג). ובמילים פשוטות, ההתגברות על החכמה והטבע למען האמונה אינה אידיאל, אלא מקסם שווא. מעטים ישתכנעו כי מוסרי הוא שאישה תשאר עגונה או ילד יהיה ממזר (והמדרש מודה שדין זה אינו מוסרי – ויקרא רבה לב ח), אולם יזדהו עם קדושת המשפחה וחשיבות שלימותה, יחד עם הידיעה שבפועל עשו חכמי ישראל ככל האפשר (וזה היה הרבה מאוד) כדי להתיר עגונה או ממזר, ועדיין יש העושים זאת. הצלחתן של המכינות מוכיח עד כמה מאסו הצעירים במילים רבות כל כך, אלא שרוב המכינות גם הן לא החזירו את התורה לחיים אלא צמצמו את המילים לסיסמאות ולרגשות לאומיים רדודים, והממשי תורגם בעיקר ללהט קנאי דתי ולאומי וצבאי ושוביניסטי, ולא לקבלת החיים וחיפוש אחרי הגיון וטבע ותיקון המידות. פריחתן הנוכחית של המכינות המעורבות ותכניות ההתנדבות מוכיחה עד כמה חזק החיפוש העמוק הזה, שנתקל מצד המחנכים בחשדנות ובחוסר אמון. אלא שהמכינות לא יקדמו את עולם התורה בכללותו, אלא יתנו חיים ליחידים, ועל עולם הישיבות לרענן מסלול כדי להצמיח רבנים ומחנכים שיתנו חיים לתורה.
להחזיר את הממשות לחיים היהודיים, זו תקוות הדור. הטבע המתוקן, הרציונאל הדיאלוגי, החיפוש אחר הסוד, ואחר רוח הדור של המתוקנים שבמפורסמים (ליקוטי מוהר"ן בתרא א), מתן אמון בתלמידים וחופש הדעה והרוח, ישיבו רוח של אמון ושל אמונה. רק דיאלוג עם העולם ולא כניעה לו (שתמיד באה בסוף במחירים קשים) יחזירו עטרה ליושנה. די לדיבורים על אמונה שעיקרה התגברות והכנעת האדם, ודי ללשון הרע ולתוכחות שנאה של מחנכים ורבנים לדור שלנו, הטוב שבכל הדורות. רק חזרה אל לב האדם ולהגיונו תוביל לחזרה אל עולם המצוות, שיהיה מעוגן בחיים המעשיים, וייתן מענה למשברי הקיום וכיוון משמעותי לפעולה. זו החזרה אל אבן השתיה, תשתית ומשקה, יסוד וחיים.
הרב שלמה וילק
ראש הישיבה. משמש כרב קהילה בירושלים, ובעבר כראש בית המדרש של התיכון התורני "אור תורה דרך אבות" באפרת, בוגר ישיבת ההסדר קרני שומרון, רב צבאי במילואים והוסמך לרבנות ע"י הרה"ר לישראל. מחבר הספר 'נעשה אדם' - עיונים באורות התשובה. הרב וילק למד בכולל הדיינות של מכון אריאל והוא בוגר תואר ראשון ושני מאוניברסיטת בר אילן, וכן תכנית השלמה במחשבת ישראל ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. נשוי לפרופ' שושנה, רופאה בכירה במחלקה להמטו/אונקולוגיה של ילדים ואב לחמישה. חבר וועדת האתיקה של ארגון רופאי פוריות (איל"ה), ויועץ מדיה לקרנות קולנוע.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
