בפרשת עקב ובמקומות נוספים בספר דברים אנחנו עדים לדרישה חדשה בעבודת ה' הנדרשת מהאדם. דרישה שאיננה מופיעה ולו פעם אחת לפני ספר דברים: דבקות בה'. לא רק "ללכת בדרכיו" אלא גם "לדבקה בו".
מהי דבקות? ומדוע דווקא בספר דברים אנו פוגשים בה לראשונה?
שמא נוכל ללמוד על עניין הדבקות מהמקום הראשון בו מופיעה מילה זו בתורה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ומסביר הרמב"ן כי המעלה של הקשר האידיאלי בין איש לאישה שהם רואים את עצמם לבשר אחד; שאיכות פנימית קושרת ביניהם.
כך יש להבין את מעלת הדבקות בה'. על גבי מצוות אהבת ה' עליה קראנו בשבוע שעבר וכן בפרשתנו, נוספת איכות עמוקה יותר של קשר. טיב הקשר של האדם עם הקב"ה כה עמוק עד שאי אפשר להסבירו במילים. ואולי אדרבה, אין צורך להסבירו במילים או בהגיון רציונאלי זה או אחר. הדבקות היא וודאית וממשית למי שחש אותה.
מדוע דווקא כאן? אפשר לומר שכעת עם ישראל בשל לשלב גבוה יותר של עבודת ה'. ואפשר לומר לצד השני. המבנה הגיאו-פוליטי בארץ ישראל שונה במאה שמונים מעלות מהקיום במדבר. בארץ ישראל הוא כזה שהעם כבר לא מרוכז סביב המשכן ומחנה שכינה; וכן בניגוד לבדידות שישנה במדבר, הרי שבארץ ישראל יש מפגש תמידי עם תרבויות נוספות. ולכן אולי במדבר הדבקות היא עניין מובן מאליו אך בארץ המובן מאליו הופך להיות שאיפה תמידית לקשר קרוב.
ומה בימינו?
הרב שג"ר במספר מקומות רואה בדבקות לא רק כפריבילגיה או מעלה לאנשים חסידים ופרושים. הדבקות לדידו היא הכרחית. היא תנאי יסודי באפשרות של האדם הפוסט-מודרני לשמור על הברית עם הקב"ה.
לאדם שחי ונושם חברה רב-תרבותית ופוסטמודרנית יש יתרון ברכות הנפשית שלו, ביכולת ההקשבה וההכלה, בפתיחות שלו לשמוע את האמת ממי שאמרה. אולם החסרון העשוי לנבוע מכך הוא הדלילות הנפשית שלא מאפשרת להתמסר ולדבוק באף אחת מן הדרכים שהוא רואה לנגד עיניו ואף לא בעבודת ה' ושמירת הלכה.
דווקא למי שלא רוצה או לא יכול לחזור לתפיסה של אמת אחת ויחידה ושלילה אידיאולוגית של כל מי שלא נראה וחושב כמוני, אך איננו רוצה לאבד את החיות של עבודת ה', ולא להפר את הברית, דווקא לאדם מסוג זה הדבקות היא הכרחית.
הדבקות היא ההתמסרות והנאמנות לברית ולשבועה, לתורה ולהלכה מתוך תחושה חזקה והבנה עמוקה שעברי אנוכי ואת ה' אלוקי השמים אני ירא. קבלת היותי יהודי, בנו בכורו של ה', צאצא לאלו שעמדו למרגלות הר סיני. קבלה ושמחה בנשמת אלוק שבתוכי.
במובן הזה, הדבקות היא האפשרות הדתית העמוקה שמעגנת את עבודת ה' במקום כה עמוק עד שהיא מאפשרת גם לאדם שהולך רחוק ויוצר חיבורים וצירופים חדשים, לחיות חיי עבודת ה' מסורים ונאמנים לתורה ומצוותיה. ומתוך כך להביא ברכה וחיים לאדם ולעולם.
ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
בפרשת עקב ובמקומות נוספים בספר דברים אנחנו עדים לדרישה חדשה בעבודת ה' הנדרשת מהאדם. דרישה שאיננה מופיעה ולו פעם אחת לפני ספר דברים: דבקות בה'. לא רק "ללכת בדרכיו" אלא גם "לדבקה בו".
מהי דבקות? ומדוע דווקא בספר דברים אנו פוגשים בה לראשונה?
שמא נוכל ללמוד על עניין הדבקות מהמקום הראשון בו מופיעה מילה זו בתורה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ומסביר הרמב"ן כי המעלה של הקשר האידיאלי בין איש לאישה שהם רואים את עצמם לבשר אחד; שאיכות פנימית קושרת ביניהם.
כך יש להבין את מעלת הדבקות בה'. על גבי מצוות אהבת ה' עליה קראנו בשבוע שעבר וכן בפרשתנו, נוספת איכות עמוקה יותר של קשר. טיב הקשר של האדם עם הקב"ה כה עמוק עד שאי אפשר להסבירו במילים. ואולי אדרבה, אין צורך להסבירו במילים או בהגיון רציונאלי זה או אחר. הדבקות היא וודאית וממשית למי שחש אותה.
מדוע דווקא כאן? אפשר לומר שכעת עם ישראל בשל לשלב גבוה יותר של עבודת ה'. ואפשר לומר לצד השני. המבנה הגיאו-פוליטי בארץ ישראל שונה במאה שמונים מעלות מהקיום במדבר. בארץ ישראל הוא כזה שהעם כבר לא מרוכז סביב המשכן ומחנה שכינה; וכן בניגוד לבדידות שישנה במדבר, הרי שבארץ ישראל יש מפגש תמידי עם תרבויות נוספות. ולכן אולי במדבר הדבקות היא עניין מובן מאליו אך בארץ המובן מאליו הופך להיות שאיפה תמידית לקשר קרוב.
ומה בימינו?
הרב שג"ר במספר מקומות רואה בדבקות לא רק כפריבילגיה או מעלה לאנשים חסידים ופרושים. הדבקות לדידו היא הכרחית. היא תנאי יסודי באפשרות של האדם הפוסט-מודרני לשמור על הברית עם הקב"ה.
לאדם שחי ונושם חברה רב-תרבותית ופוסטמודרנית יש יתרון ברכות הנפשית שלו, ביכולת ההקשבה וההכלה, בפתיחות שלו לשמוע את האמת ממי שאמרה. אולם החסרון העשוי לנבוע מכך הוא הדלילות הנפשית שלא מאפשרת להתמסר ולדבוק באף אחת מן הדרכים שהוא רואה לנגד עיניו ואף לא בעבודת ה' ושמירת הלכה.
דווקא למי שלא רוצה או לא יכול לחזור לתפיסה של אמת אחת ויחידה ושלילה אידיאולוגית של כל מי שלא נראה וחושב כמוני, אך איננו רוצה לאבד את החיות של עבודת ה', ולא להפר את הברית, דווקא לאדם מסוג זה הדבקות היא הכרחית.
הדבקות היא ההתמסרות והנאמנות לברית ולשבועה, לתורה ולהלכה מתוך תחושה חזקה והבנה עמוקה שעברי אנוכי ואת ה' אלוקי השמים אני ירא. קבלת היותי יהודי, בנו בכורו של ה', צאצא לאלו שעמדו למרגלות הר סיני. קבלה ושמחה בנשמת אלוק שבתוכי.
במובן הזה, הדבקות היא האפשרות הדתית העמוקה שמעגנת את עבודת ה' במקום כה עמוק עד שהיא מאפשרת גם לאדם שהולך רחוק ויוצר חיבורים וצירופים חדשים, לחיות חיי עבודת ה' מסורים ונאמנים לתורה ומצוותיה. ומתוך כך להביא ברכה וחיים לאדם ולעולם.
ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.
הרב שראל רוזנבלט
הרב שראל רוזנבלט משמש כראש הישיבה ור"מ שיעור א'. מייסד-שותף ועמית בכיר במרכז הבין-דתי אור תורה ובית המדרש לישראל והאנושות. הרב שראל פעיל זה למעלה מעשור בשיח בין-דתי הן ברמה הארצית והן בפרויקטים בינלאומיים. בעבר שימש כראש כולל ההלכה ע"ש שטראוס להכשרת רבנים ומנהיגי קהילה וכן כרב קהילת הרימון באפרת. בוגר תואר B.e.d בחינוך ומחשבת ישראל ותושב"ע במכללת הרצוג, וכן מוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת המאסטר שלו עסקה בקבלת הרמב"ן וראשוני המקובלים בגירונה. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לחמישה ילדים.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
