"איזהו עינוי שיש בו אובדן הנפש? זהו אכילה ושתייה"; האם נוכל להסתכל על יום הכיפורים כהזדמנות 'להמית' בתוכנו חלקי נפש, להתחדש באמת?
הביטו בציור "מחושך לאור" של יוזף ישראלס. מצויר בו מסע לוויה של ארון מתים שמתחיל מביתו של הנפטר. בצד שמאל של התמונה מוארות אשתו וביתו של הנפטר, הבוכות על המוות שהתרחש (כנראה) בשעות האחרונות. אלא שבמקום שהמוות יתואר בתוך כיבוי של אור החיים של הנפטר, דווקא המוות הוא זה שמוציא את הנפטר מהחושך שבביתו אל האור שבחוץ. ישראלס היהודי-הולנדי, שמושפע מבן-ארצו רמברנדט ואן-ריין, מבצע באמצעות אלמנט האור שבציור היפוך מחשבתי: ארון המתים הוא חשוך, והמת עצמו כבר אינו מאיר כלל, בניגוד לאישה ולבת. אולם רק המוות הוא זה שמאפשר לו לצאת מן החדר החשוך לחלוטין שבו הוא גסס, אל האור שמצפה לו בחוץ.
לפעמים דווקא מותו של אדם הוא זה שמאפשר להחיות אותו באופן אחר. בלוויה יכולה לצאת פתאום דמותו של הנפטר במלוא הדרה. תכונות שלא היו מוכרות לקהל הרחב פתאום יוצאות לאור, והסיפורים יכולים להחיות את דמותו של הנפטר באופן שלא היה אפשרי בזמן שהוא היה חי. אבל ה"החייאה מחדש" הזו אפשרית *רק* כי האדם הממשי איננו קיים עוד.
**
מה מטרתו של העינוי ביום הכיפורים? יש שהסבירו את העינוי כקשור לסבל, וממנו לכפרה או להכרה במצב הגרוע של האדם. יש אחרים שהסבירו את העינוי כניסיון להשבית את הגוף על מנת להתמקד ביום הכיפורים. אולם כיוון שלישי ומעניין הוא ראיה של העינוי כניסיון לדמות מוות. אחד הלימודים בגמרא ביומא (עד:), המנסה ללמוד שדווקא אכילה ושתייה אסורים ביום כיפור, מדמה את העינוי לאיבוד נפש:
"והאבדתי את הנפש ההיא; עינוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה? זה אכילה ושתיה".
המפגש עם המוות מתרחש גם במחזור התפילה עצמו. תפילת רבא שנאמרת בסוף תפילת העמידה מטלטלת בכמה שהיא מבטלת את העצמי: אֱלהַי. עַד שֶׁלּא נוצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁו שֶׁנּוצַרְתִּי כְּאִלּוּ לא נוצָרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחמֶר בְּמִיתָתִי.
התבוננות כזו על העינוי שביום כיפור יכולה להאיר אותו באור אחר. יש שאדם מתקן את עצמו בתהליך הדרגתי; ויש שבשביל התיקון הנדרש צריך לבצע קפיצה. רבי יצחק במסכת ראש השנה מציין ארבעה דברים שקורעים את גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי מעשה – ושינוי שם. גם הרמב"ם ציין את שינוי השם והמקום כחלק מ'דרכי התשובה': וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים.
במהלך חיינו אנחנו מספרים לעצמנו סיפור מורכב ועשיר בפרטים על האישיות שלנו. "אני כעסן" "אני ציני" "אני לא אוהב להתפלל". לפעמים אנחנו מספרים את הסיפור כל כך הרבה פעמים עד שנדמה שכבר אי אפשר לשנות בו שום פרט. ההתכנסות העצמית וחשבון הנפש שקורים בימי התשובה, "תקופת השנה", יכולים להיות הזדמנות לבצע "מוות" מסוים לחלקים בנפש. הביטול של העצמי עד כדי אמירת "עפר אני בחיי" יכולה להוביל לכך שהסיפור שאנחנו מספרים הוא לא כל כך דרמטי. שהוא ניתן לשינוי. לא חייבים לשנות את השם, או את המקום: אם נשתמש בציור של ישראלס, המוות המטאפורי שביום הכיפורים יכול להזמין אותנו לצאת מחושך לאור, ולשנות – ולו במעט - את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו.
[הציור "מחושך לאור" או "הלוויה" הוא חלק מגלריית אמנות המאות 19-16 במוזיאון תל אביב לאומנות; מוצג בימים אלה בהשאלה במוזיאון ישראל בירושלים]
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
"איזהו עינוי שיש בו אובדן הנפש? זהו אכילה ושתייה"; האם נוכל להסתכל על יום הכיפורים כהזדמנות 'להמית' בתוכנו חלקי נפש, להתחדש באמת?
הביטו בציור "מחושך לאור" של יוזף ישראלס. מצויר בו מסע לוויה של ארון מתים שמתחיל מביתו של הנפטר. בצד שמאל של התמונה מוארות אשתו וביתו של הנפטר, הבוכות על המוות שהתרחש (כנראה) בשעות האחרונות. אלא שבמקום שהמוות יתואר בתוך כיבוי של אור החיים של הנפטר, דווקא המוות הוא זה שמוציא את הנפטר מהחושך שבביתו אל האור שבחוץ. ישראלס היהודי-הולנדי, שמושפע מבן-ארצו רמברנדט ואן-ריין, מבצע באמצעות אלמנט האור שבציור היפוך מחשבתי: ארון המתים הוא חשוך, והמת עצמו כבר אינו מאיר כלל, בניגוד לאישה ולבת. אולם רק המוות הוא זה שמאפשר לו לצאת מן החדר החשוך לחלוטין שבו הוא גסס, אל האור שמצפה לו בחוץ.
לפעמים דווקא מותו של אדם הוא זה שמאפשר להחיות אותו באופן אחר. בלוויה יכולה לצאת פתאום דמותו של הנפטר במלוא הדרה. תכונות שלא היו מוכרות לקהל הרחב פתאום יוצאות לאור, והסיפורים יכולים להחיות את דמותו של הנפטר באופן שלא היה אפשרי בזמן שהוא היה חי. אבל ה"החייאה מחדש" הזו אפשרית *רק* כי האדם הממשי איננו קיים עוד.
**
מה מטרתו של העינוי ביום הכיפורים? יש שהסבירו את העינוי כקשור לסבל, וממנו לכפרה או להכרה במצב הגרוע של האדם. יש אחרים שהסבירו את העינוי כניסיון להשבית את הגוף על מנת להתמקד ביום הכיפורים. אולם כיוון שלישי ומעניין הוא ראיה של העינוי כניסיון לדמות מוות. אחד הלימודים בגמרא ביומא (עד:), המנסה ללמוד שדווקא אכילה ושתייה אסורים ביום כיפור, מדמה את העינוי לאיבוד נפש:
"והאבדתי את הנפש ההיא; עינוי שהוא אבידת הנפש, ואיזה זה? זה אכילה ושתיה".
המפגש עם המוות מתרחש גם במחזור התפילה עצמו. תפילת רבא שנאמרת בסוף תפילת העמידה מטלטלת בכמה שהיא מבטלת את העצמי: אֱלהַי. עַד שֶׁלּא נוצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁו שֶׁנּוצַרְתִּי כְּאִלּוּ לא נוצָרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחמֶר בְּמִיתָתִי.
התבוננות כזו על העינוי שביום כיפור יכולה להאיר אותו באור אחר. יש שאדם מתקן את עצמו בתהליך הדרגתי; ויש שבשביל התיקון הנדרש צריך לבצע קפיצה. רבי יצחק במסכת ראש השנה מציין ארבעה דברים שקורעים את גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי מעשה – ושינוי שם. גם הרמב"ם ציין את שינוי השם והמקום כחלק מ'דרכי התשובה': וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים.
במהלך חיינו אנחנו מספרים לעצמנו סיפור מורכב ועשיר בפרטים על האישיות שלנו. "אני כעסן" "אני ציני" "אני לא אוהב להתפלל". לפעמים אנחנו מספרים את הסיפור כל כך הרבה פעמים עד שנדמה שכבר אי אפשר לשנות בו שום פרט. ההתכנסות העצמית וחשבון הנפש שקורים בימי התשובה, "תקופת השנה", יכולים להיות הזדמנות לבצע "מוות" מסוים לחלקים בנפש. הביטול של העצמי עד כדי אמירת "עפר אני בחיי" יכולה להוביל לכך שהסיפור שאנחנו מספרים הוא לא כל כך דרמטי. שהוא ניתן לשינוי. לא חייבים לשנות את השם, או את המקום: אם נשתמש בציור של ישראלס, המוות המטאפורי שביום הכיפורים יכול להזמין אותנו לצאת מחושך לאור, ולשנות – ולו במעט - את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו.
[הציור "מחושך לאור" או "הלוויה" הוא חלק מגלריית אמנות המאות 19-16 במוזיאון תל אביב לאומנות; מוצג בימים אלה בהשאלה במוזיאון ישראל בירושלים]
דעת; תורה
דעת; תורה הינו מיזם להפצת תוצרי בית המדרש למחשבה ברשת האינטרנט. עקבו אחרינו גם בפייסבוק :-)
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
