אני כאן עכשיו
פורים הוא חג של בלאגן ויציאה מהסדר. הדבר מתבטא גם במאפיין הלכתי שלו – בניגוד לשאר החגים, הוא תלוי מקום: בני הכרכים המוקפות חומה חוגגים אותו בט"ו באדר ושאר העולם בי"ד. והרי בני אדם עוברים וזזים ממקום למקום ומכאן מתחיל הבלאגן : באיזה יום הפורים שלי?
בהקשר לכך אומרת המשנה:
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן
המשנה אומרת שעלי לקרוא את המגילה לפי נקודת המוצא שלי רק אם דעתי לחזור אליה, אחרת- אקרא כמו המקום בו אני נמצא כעת.
המשנה לא התייחסה לשאלה: מתי הוא 'עתיד לחזור למקומו'- מיד? בעוד שבוע? שנה? כיוון שהמשנה לא הקציבה זמן מסוים נראה לפי פשוטה שהיא לא הגבילה זאת: כל עוד אדם מתכנן לחזור מתישהו לעירו עדיין הוא נחשב בן העיר ההיא, ובכל הזמן שיעבור עד אז יחגוג פורים לפי עירו המקורית. רק אם עבר דירה לתמיד ואינו מתכוון לחזור לעולם – הרי הוא מוגדר כבן העיר החדשה. בחור שגדל בגבעתיים והולך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים – כל עוד הוא מתכנן לחזור מתישהו לגבעתיים- בסוף התואר, אחרי הדוקטורט, בפנסיה – יחגוג את פורים בי"ד באדר במשך כל השנים שהוא גר בירושלים.[1]
אם זו אכן כוונתה של המשנה, הרי לפנינו אמירה עמוקה על זהותו של האדם: השורשים שלך הם הזהות שלך, הם מי שאתה, גם אם התרחקת מהם מאוד, ובתנאי שהם לא רק העבר שלך אלא גם העתיד והחלום שלך. הנוסטלגיה לבדה - לגבעתיים, למדינה של פעם, למי שהייתי כשהייתי בן 21 - לא יכולה להפוך אותי לכזה, אא"כ אני מתכוון לחזור לשם.
בתלמוד הבבלי התמונה מתהפכת:
אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר - קורא עמהן.
אמר רבא: מנא אמינא לה - דכתיב "על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות" מכדי כתיב היהודים הפרזים, למה לי למיכתב הישבים בערי הפרזות? הא קמשמע לן: דפרוז בן יומו נקרא פרוז.
אשכחן פרוז, מוקף מנא לן? - סברא הוא, מדפרוז בן יומו קרוי פרוז - מוקף בן יומו קרוי מוקף.
רבא מסביר שהרישא של המשנה מדברת על אדם ש"עתיד" לחזור לביתו עוד באותו היום, במהלך הלילה של פורים, אבל ביחס לאדם שיישאר במקום החדש למשך היום של פורים קובעת הסיפא של המשנה שהוא חוגג את פורים במקום החדש. העיקרון של רבא הוא "פרוז בן יומו נקרא פרוז" - גם יום אחד שבו אני נמצא במקום מסוים משנה את זהותי והופך אותי לבן המקום החדש. לפי פירושו כל מה שחידשה המשנה ברישא הוא שאם אני נמצא במקום החדש בליל פורים – זה לא הופך אותי ל"פרוז בן יומו" כיוון שעיקר חיוב המצוות של פורים הוא ביום ולא בלילה ולכן הבוקר הוא המגדיר אותי כפרוז.
כדי לפרש כך את המשנה נאלץ רבא להוסיף למשנה נתון שלא נמצא בתוכה: מתי "עתיד לחזור למקומו" – בליל י"ד. תוספת זו מסבכת את הבנת המשנה שכן המשנה דיברה על שני מקרים הפוכים : של בן עיר שהולך לכרך וגם של בן כרך שהולך לעיר. ההגדרה של זמן החזרה לליל י"ד מתאימה לאדם מירושלים הנוסע לתל אביב, שאם אינו חוזר בליל י"ד לירושלים ונשאר בתל אביב בי"ד בבוקר הרי הוא הופך ל"פרוז בן יומו" וחוגג איתם. אבל מה יהיה במקרה ההפוך: הסטודנט מגבעתיים שנסע לירושלים? הרי בירושלים בוקר יום י"ד הוא לא פורים וא"כ מה יהיה הזמן הקובע לגבי הגדרת החיוב שלו? ואיך יתכן שבאותו משפט של המשנה – "אם עתיד לחזור למקומו" –טמונים שני מועדי חיוב שונים? על שאלות אלו, והרבה פרטי דינים הנגזרים מהם נחלקו ראשונים ואחרונים.
בכל אופן דברי רבא מלמדים אותנו דבר חדש בהגדרת הזהות האנושית: את זהותו של האדם קובע המיקום הנוכחי שלו. הכאן והעכשיו. אפילו אם אני ירושלמי מדורי דורות – יום אחד בתל אביב הופך אותי לתל אביבי. העבר עם כל כובד משקלו מתבטל אל מול כוחו של ההווה, היום הזה. תפיסה זו הולכת ומחריפה בעולם מסוחרר כמו שלנו.
האמירה הזו נוגעת לתחומים רבים בחיים אבל אולי לא לחינם אמר אותה רבא דווקא בהקשר של פורים. החג המשוגע והפורע- סדרים הזה הוא חגיגת ההווה, הרגע הזה. אמנם הוא מתבסס על סיפור היסטורי אבל די מהר הוא מתנתק ממנו שהרי "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בן ארור המן לברוך מרדכי" – עד שגם הסיפור ההצלה כבר לא רלוונטי ומתמוסס. הנסיך הקטן לימד אותנו שאנחנו שותים כדי לשכוח. אבל כבר אמר ר' נחמן, שהוא הפורים-רעבע האמיתי, ש"אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה..."(שיחות הר"ן כו). אנחנו שוכחים את כל מה שהיינו וחיים כאן, כפי שהיננו כרגע. וזה בעצמו שמחה גדולה.
לחיים!
[1] כך כנראה פירש את המשנה ר' יוסי בירושלמי על אתר.
לפי חלק מעדי הנוסח ניתן לדייק את הפירוש הזה מלשון המשנה, שהרי היא אומרת "אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו" מה"כ" משתמע שהוא לא נמצא במקומו המקורי (גבעתיים) בפורים אלא במקום החדש (ירושלים), ולמרות זאת עליו לקרוא שם כמו במקומו המקורי.
הרב יוסי פרומן
הרב יוסי הינו מראשי הישיבה, כמו גם ר"מ של חבורת הבוגרים, מלמד חסידות וזוהר בישיבה ומנחה סדנאות תפילה ועבודה פנימית. כיום מתגורר בתקוע ונשוי לשני.
אני כאן עכשיו
פורים הוא חג של בלאגן ויציאה מהסדר. הדבר מתבטא גם במאפיין הלכתי שלו – בניגוד לשאר החגים, הוא תלוי מקום: בני הכרכים המוקפות חומה חוגגים אותו בט"ו באדר ושאר העולם בי"ד. והרי בני אדם עוברים וזזים ממקום למקום ומכאן מתחיל הבלאגן : באיזה יום הפורים שלי?
בהקשר לכך אומרת המשנה:
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן
המשנה אומרת שעלי לקרוא את המגילה לפי נקודת המוצא שלי רק אם דעתי לחזור אליה, אחרת- אקרא כמו המקום בו אני נמצא כעת.
המשנה לא התייחסה לשאלה: מתי הוא 'עתיד לחזור למקומו'- מיד? בעוד שבוע? שנה? כיוון שהמשנה לא הקציבה זמן מסוים נראה לפי פשוטה שהיא לא הגבילה זאת: כל עוד אדם מתכנן לחזור מתישהו לעירו עדיין הוא נחשב בן העיר ההיא, ובכל הזמן שיעבור עד אז יחגוג פורים לפי עירו המקורית. רק אם עבר דירה לתמיד ואינו מתכוון לחזור לעולם – הרי הוא מוגדר כבן העיר החדשה. בחור שגדל בגבעתיים והולך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים – כל עוד הוא מתכנן לחזור מתישהו לגבעתיים- בסוף התואר, אחרי הדוקטורט, בפנסיה – יחגוג את פורים בי"ד באדר במשך כל השנים שהוא גר בירושלים.[1]
אם זו אכן כוונתה של המשנה, הרי לפנינו אמירה עמוקה על זהותו של האדם: השורשים שלך הם הזהות שלך, הם מי שאתה, גם אם התרחקת מהם מאוד, ובתנאי שהם לא רק העבר שלך אלא גם העתיד והחלום שלך. הנוסטלגיה לבדה - לגבעתיים, למדינה של פעם, למי שהייתי כשהייתי בן 21 - לא יכולה להפוך אותי לכזה, אא"כ אני מתכוון לחזור לשם.
בתלמוד הבבלי התמונה מתהפכת:
אמר רבא: לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר - קורא עמהן.
אמר רבא: מנא אמינא לה - דכתיב "על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות" מכדי כתיב היהודים הפרזים, למה לי למיכתב הישבים בערי הפרזות? הא קמשמע לן: דפרוז בן יומו נקרא פרוז.
אשכחן פרוז, מוקף מנא לן? - סברא הוא, מדפרוז בן יומו קרוי פרוז - מוקף בן יומו קרוי מוקף.
רבא מסביר שהרישא של המשנה מדברת על אדם ש"עתיד" לחזור לביתו עוד באותו היום, במהלך הלילה של פורים, אבל ביחס לאדם שיישאר במקום החדש למשך היום של פורים קובעת הסיפא של המשנה שהוא חוגג את פורים במקום החדש. העיקרון של רבא הוא "פרוז בן יומו נקרא פרוז" - גם יום אחד שבו אני נמצא במקום מסוים משנה את זהותי והופך אותי לבן המקום החדש. לפי פירושו כל מה שחידשה המשנה ברישא הוא שאם אני נמצא במקום החדש בליל פורים – זה לא הופך אותי ל"פרוז בן יומו" כיוון שעיקר חיוב המצוות של פורים הוא ביום ולא בלילה ולכן הבוקר הוא המגדיר אותי כפרוז.
כדי לפרש כך את המשנה נאלץ רבא להוסיף למשנה נתון שלא נמצא בתוכה: מתי "עתיד לחזור למקומו" – בליל י"ד. תוספת זו מסבכת את הבנת המשנה שכן המשנה דיברה על שני מקרים הפוכים : של בן עיר שהולך לכרך וגם של בן כרך שהולך לעיר. ההגדרה של זמן החזרה לליל י"ד מתאימה לאדם מירושלים הנוסע לתל אביב, שאם אינו חוזר בליל י"ד לירושלים ונשאר בתל אביב בי"ד בבוקר הרי הוא הופך ל"פרוז בן יומו" וחוגג איתם. אבל מה יהיה במקרה ההפוך: הסטודנט מגבעתיים שנסע לירושלים? הרי בירושלים בוקר יום י"ד הוא לא פורים וא"כ מה יהיה הזמן הקובע לגבי הגדרת החיוב שלו? ואיך יתכן שבאותו משפט של המשנה – "אם עתיד לחזור למקומו" –טמונים שני מועדי חיוב שונים? על שאלות אלו, והרבה פרטי דינים הנגזרים מהם נחלקו ראשונים ואחרונים.
בכל אופן דברי רבא מלמדים אותנו דבר חדש בהגדרת הזהות האנושית: את זהותו של האדם קובע המיקום הנוכחי שלו. הכאן והעכשיו. אפילו אם אני ירושלמי מדורי דורות – יום אחד בתל אביב הופך אותי לתל אביבי. העבר עם כל כובד משקלו מתבטל אל מול כוחו של ההווה, היום הזה. תפיסה זו הולכת ומחריפה בעולם מסוחרר כמו שלנו.
האמירה הזו נוגעת לתחומים רבים בחיים אבל אולי לא לחינם אמר אותה רבא דווקא בהקשר של פורים. החג המשוגע והפורע- סדרים הזה הוא חגיגת ההווה, הרגע הזה. אמנם הוא מתבסס על סיפור היסטורי אבל די מהר הוא מתנתק ממנו שהרי "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בן ארור המן לברוך מרדכי" – עד שגם הסיפור ההצלה כבר לא רלוונטי ומתמוסס. הנסיך הקטן לימד אותנו שאנחנו שותים כדי לשכוח. אבל כבר אמר ר' נחמן, שהוא הפורים-רעבע האמיתי, ש"אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה..."(שיחות הר"ן כו). אנחנו שוכחים את כל מה שהיינו וחיים כאן, כפי שהיננו כרגע. וזה בעצמו שמחה גדולה.
לחיים!
[1] כך כנראה פירש את המשנה ר' יוסי בירושלמי על אתר.
לפי חלק מעדי הנוסח ניתן לדייק את הפירוש הזה מלשון המשנה, שהרי היא אומרת "אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו" מה"כ" משתמע שהוא לא נמצא במקומו המקורי (גבעתיים) בפורים אלא במקום החדש (ירושלים), ולמרות זאת עליו לקרוא שם כמו במקומו המקורי.
הרב יוסי פרומן
הרב יוסי הינו מראשי הישיבה, כמו גם ר"מ של חבורת הבוגרים, מלמד חסידות וזוהר בישיבה ומנחה סדנאות תפילה ועבודה פנימית. כיום מתגורר בתקוע ונשוי לשני.
דעת; תורה הוא פרויקט ייחודי בבית המדרש למחשבה יהודית. הפרויקט מבקש להיות מקום לתוכן תורני והגותי איכותי, ולמבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת.
