הפנים הכפולות של הרוע

בשני מקומות בתורה מתוארת מלחמת עמלק, אך שני התיאורים שונים בתכלית זה מזה. בספר שמות בסופה של פרשת בשלח: וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (שמות י"ז, ח). עמלק בא ממקומו מתוך מגמה מתוכננת להילחם בישראל, ונלחם עימם פנים אל פנים. לעומת זאת בספר דברים בסוף פרשת כי-תצא: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים (דברים כ"ה, יז-יח). פגישה מקרית של עמלק עם ישראל ההולכים בדרך מביאה אותו לתקוף את הנחשלים ההולכים אחרי המחנה. בכך מתגלה אכזריותו הרבה שהיא המידה הנגדית ליראת א-לוהים.

ממיקומו של תיאור המלחמה בספר שמות, אחרי תיאור הפיכת ישראל לעם ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, נראה שאירועים אלו הם שהביאו את עמלק לצאת ולהילחם בישראל. עמלק מוצג כאן אפוא כמתנגד לעם החדש הקורא בשם ה' ומייצגו בעולמנו. לכן לעומת עמלק מציגה התורה (שמות י"ח) את יתרו שבא גם הוא לפגוש את ישראל, אך בליבו שמחה על הצלחת ישראל, ובפיו בשורת שלום לעם ישראל עובדי ה'. בכך מבוארת מקומה של פרשת ביאת יתרו כאן, אע"פ שכנראה התרחשה לאחר מתן תורה (אבן עזרא בפירושו הארוך לשמות י"ח, א). על פי זה גם מובנות המקבילות הלשוניות הרבות בין פרשת יתרו לפרשת מלחמת עמלק:

כנגד: 'ויבא עמלק וילחם עם ישראל' – 'ויבא יתרו... וישאלו איש לרעהו לשלום... על מקומו יבוא בשלום'; כנגד: 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק' – 'ויבחר משה אנשי חיל ויתן אתם ראשים על העם'; כנגד 'מחר אנכי נצב... ויקחו אבן... וישב עליה' – 'ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם... וכל העם נצב'; כנגד 'וידי משה כבדים' – 'כי כבד ממך הדבר'.

על כן בסיומה של הפרשה: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (טז). כנגד עמלק שחרט על דגלו מלחמה בכסא ה' והנהגתו את העולם, מכריז ה' מלחמת דור ודור עד שימחה שם עמלק מתחת השמים.

כאמור בפרשת זכור חטאו של עמלק מוצג באופן אחר לגמרי. פגישתו עם ישראל ומלחמתו בהם היא בדרך מקרה – אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ. ביטוי דומה נמצא בפרשת מצוות שילוח הקן שבתחילת פרשת כי תצא: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל  הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כ"ב, ו). חז"ל דרשו את הביטוי הזה באופן הבא: 'כי יקרא, פרט למזומן' (ספרי דברים פיסקא רכז). מדוע דוקא מפגש עם הקן בדרך מקרה מחייב במצוות שילוח הקן? מצוה זו באה ללמד את האדם שלא ינהג במידת אכזריות, כפי שכתב הרמב"ן שם. דוקא במצב זה של פגישה דרך מקרה עם קן הציפור, ייבחן האדם על תכונותיו ועל תגובתו האינסטינקטיבית. האם הוא מגיב באכזריות ומחסל את כל קן, או שאת האם הוא משלח ורק את הבנים הוא לוקח לעצמו. בדומה לכך, כשעמלק פגש בעם ישראל בדרך מקרה במדבר, והוא ראה את חסרי ההגנה המהלכים אחרי המחנה, הוא זינב באותם נחשלים, ובכך באה לידי ביטוי מידת האכזריות הטבועה בו. נגד רוע כזה הטבוע בלבו של אדם נצטוו ישראל להילחם: תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים כ"ה, יט).

כתב בעל ה'שפת אמת' על פרשת זכור (תרמ"ו):

המשך פרשת זכור אחר שקלים. דהנה המצוה לזכור איבת עמלק, שעיקר מחיית עמלק ימ"ש תליא בשנאת בני ישראל עליו. וכשיהיה השנאה בשלמות יתמחה לגמרי... וקיום מצוה זו לשנוא אותו בתכלית השנאה תליא ברוב אהבה ודביקות בני ישראל בעבודת הבורא יתברך. כי כפי רוב התלהבות לסטרא דקדושה כן שונאים לסטרא אחרא. ולכך אחר נדבת בני ישראל למקדש ומתעורר אהבת בני ישראל לקב"ה אז בכוחם לזכור איבת עמלק הרשע אשר הוא מעכב שלמות שמו יתברך ושלמות הכסא.

לדבריו עיקרה של מצוות מחיית עמלק היא לשנוא אותו על היותו מסמל את ההתנגדות למלכות שמים. שנאה זו תלויה בעצמתה של אהבת ה' שבלבנו. ביאורו זה של ה'שפת אמת' למצווה מתאים לסיפור על עמלק שביאתו מתוארת בספר שמות. לעומת זאת נראה שכנגד עמלק המתואר בפרשת זכור אומר המזמור: אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם (תהלים צ"ז, י). אהבת ה' אמתית מביאה לידי שנאת הרוע והאכזריות. היא מטביעה בליבו של האדם את  מידת הטוב, שבעקבותיה תגובותיו הספונטניות יהיו של טוב וחסד.

את פרשת זכור המדגישה את חשיבות התגובה הספונטאנית  של האדם על בסיס עולמו הפנימי אנו קוראים בשבת שלפני פורים. נראה שאת מצוות השתייה בפורים 'עד דלא ידע' עלינו להבין על פי עיקרון זה. שתיית היין מסירה את המחסומים החיצוניים שכובלים את האדם בחיי היומיום שלו, ומגלה את המקום האמתי בו נתונה נפשו. תכליתה של מצוות השתייה היא שיתגלה בנפשו הצד הישראלי הדבק בה' ומלא טוב וחסד. ה'נהפוך הוא' של האירועים המתוארים במגילה, מוביל ל'נהפוך הוא' של משתאות, ממשתאות הוללות פרסיים, למשתאות של שבח והילול לה'; ממשתה של המלך והמן בעקבות גזירת מוות על עם שלם, לימי משתה ושמחה של משלוח מנות ומתנות לאביונים.