העידן הטכנולוגי המואץ שאנחנו מצויים בו פורס בפנינו אינספור אפשרויות לשכלול של משאבי הטבע העומדים לפנינו. אפשר לראות את המאמץ הטכנולוגי כניסיון ארוך של האדם לנצח ולנצל את הטבע באמצעות רוחו היצירתית. אולם מצוות הכלאיים המובאת בפרשה עומדת במתח עם הניסיון האנושי הזה, ומצווה על האדם שלא לערבב שני מינים שונים זה עם זה.

מה פשר הניסיון הזה להגביל את התפתחות המדע האנושי? במה אנו 'פוגעים' כשאנחנו מערבים שני מינים ומפתחים את העולם?

רש"ר הירש מסביר את מצוות הכלאיים כהגבלה על הניסיון האנושי להתערב יתר-על-המידה במעשי הטבע. המינים השונים של הצומח ושל בעלי החיים נבראו כשהם "למינהו"; קרי – בעלי יכולת עצמית לדאוג להתרבותם שלהם. האדם אכן נקרא לשכלל את הבריאה; אולם כאשר הוא מנסה לגעת ביסודות עולם הטבע – עצם ההבדלה בין המינים – הוא מפר ברגל גסה את "החוק של הבריאה", ומנסה לבגוד בחוקיות שטבע ה' בעולם. בכך מחבר רש"ר את כלאיים לשורה של 'חוקים' נוספים: מאיסור בל תשחית המתווה את המגמה הכללית, ועד למצוות נופסות השומרות על ההבדלה שבין המינים והמופיעות בפרשתנו ברצף אחד עם מצוות כלאיים: חרישה בשור וחמור, שעטנז, בשר וחלב.

"כבד את סדר ומשטר ה'! אל תפגע לרעה, אל תהרוס ואל תפריע אותם ממעשיהם, בבואך להשתמש בהם בשימוש חופשי, על ידי שינוי ותמורה, כבד אותם ותזהר לבל תהפך אצלך הזכות הזו עד אשר תבוא לפרוע פרעות בעולמו".

בזמן כתיבתם של הדברים, בגרמניה של המאה ה-19, הדברים היו נראים רחוקים מאוד מרוח הזמן. המדע הכללי והגרמני בפרט היו בעיצומה של התקדמות טכנולוגית בלתי נתפסת, תוך ניצול הולך וגובר של הטבע ומחקר שביסודו מניפולציה ומתיחה של חוקי הטבע אל הקצה בשאיפה לגלות להבין ולפשט את סודותיו כולם. אמירותיו של רש"ר נתפסו כנסיונות נוספים של הדת הארכאית, הגוועת לאיטה, להאט את התבונה האנושית המתפתחת והולכת.

רש"ר הזהיר מפני מתיחת המגבלות המוסריות והתרבותיות (שהתקדמה עד כדי פקיעתן המוחלטת אצל הוגים גרמנים מאוחרים יותר כמו ניטשה). כלאים ובל תשחית, בעיניו, הם פרטיו של רעיון תורני אחד, המעורר את האדם להפנמת גבולותיהן של זכויותיו על הטבע. במקום אחר ניבא רש"ר שהחברה המודרנית המבקשת לבטל את המצוות (Gesetzen) תמצא את עצמה עוד חוזרת ומנסה להמציא את חוקים (Gesetzen) חדשים.

מאה שנים לאחר מכן, באותה ארץ, פיתח הפילוסוף היהודי הנס יונס (Hans Jonas) את הגותו שהפכה לאחד מעמודי התווך של הסביבתנות. יונס פיתח 'אונטולוגיה חדשה', לפיה יש לטבע 'קדושה' משל עצמו. הוא מבקש למצוא בעולם הביולוגי גרעינים של 'עניין' (inwardness) ולהתייחס ליצורים השונים כ'יצורים בעלי סוכנות' שיש לפחד מלפגוע בהם. התורה האונטולוגית הזו מובילה אותו לאתיקה סביבתנית – הניסיון לייצר 'היוריסטיקה של פחד', קרי: פחד בסיסי מפגיעה בסדר העדין של הטבע.

הגותו של יונס מקיימת במובהק יחסי גומלין עם היהדות. ערך 'קדושת החיים' שהוא מנסה לשוות לטבע שואב מהרעיון המקביל היהודי. גם חלקים מהקריאות שלו לציבור מנוסחות במונחים סמי-דתיים: הוא מכנה את האקולוגיה "ההתגלות האחרונה", אשר היא "איננה מהר סיני, אלא היא זעקת הדברים האילמים עצמם, שעלינו לשמוע כדי לרסן את כוחותינו על הבריאה, שמא נאבד יחדיו על השממה שתיוותר מהבריאה". התגלות אחרונה זו היא במפורש אלטרנטיבה להתגלות מסיני.

אולם כשיונס נדחק אל הפינה, ומבקש 'להצדיק' את אותה אונטולוגיה חדשה, הוא לא אחת צריך לחזור לטיעון הפרקטי ביותר –  האדם צריך לשמור על הטבע כדי למנוע אסון אקולוגי. בסופו של דבר, הניסיון שלו ליצור דת יש מאין נותר, בעיניים דתיות, כחיקוי חיוור של הגיונות ורגשות דתיים.

דבריו של רש"ר הירש מאפשרים לנו לאחוז ברעיון סביבתני יציב לאין שיעור, אשר נשענת על מושג רציף וקיים של קדושת הטבע. במקום "היוריסטיקה של פחד", שבסופו של דבר מפחדת מאסון אקולוגי ותו לא, נוכל לפתח "היוריסטיקה של כבוד ואמונה" – כזו הרואה את האדם כיצור הכפוף לא-ל הגדול ממנו, וככזה – מכבד את הטבע שניתן לו מאת א-לוהים.

**

דבריו של רש"ר נמצאים בספרו 'חורב', בשער "חוקים", החטיבה השנייה.

לקריאה נוספת על הנס יונס בעברית, אפשר לקרוא את המאמר 'מושג ירוק על הנס יונס' שפורסם בכתב העת "תכלת": http://www.tchelet.org.il/article.php?id=453, ובמאמר 'הנס יונס: פורטרט פילוסופי' של פיני איפרגן, כאן: https://heb.hartman.org.il/hans-jonas/.

על הזיקה של יונס ליהדות נכתב ספר שלם בידי אחד מהחוקרים החשובים שלו, כריסטיאן ויזה: Christian Wiese, The Life an Thoughts of Hans Jonas, Jewish Dimensions, וכן עבודת דוקטור בעברית בידי אבנר דינור, כאן: http://aranne5.bgu.ac.il/others/DinurAvner.pdf .