תשעה באב כיום האמונה

ברוך קהת

תשעה באב כיום האמונה

בשבת חזון, השבת שלפני תשעה באב, קוראים בתורה את פרשת 'דברים', שבה מתואר בהרחבה חטא המרגלים. בעקבות חטא זה נגזר על דור המדבר שלא יכנס לארץ, ושרק הדור הבא יזכה לרשת אותה. המשנה בסוף מסכת תענית (פ"ד מ"ו) אומרת שגזירה זו נגזרה על העם בתשעה באב. על כך אומרת הגמ' שם:

'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות (בבלי תענית כט ע"א).

נמצא שבעקבות הבכייה של חינם שבכו ישראל בליל תשעה באב, נגזרה עליהם בכייה לדורות בחורבנן של שני בתי המקדש בתאריך זה. בכייתם של ישראל באותו הלילה נבעה מהחשש שאותו הטיחו כלפי משה: "וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז" (במדבר י"ד, ג). הבסיס לחשש זה היה חוסר אמונה בכוחו של ה' להוריש את יושבי הארץ מפניהם. משה בנאומו שבתחילת ספר דברים מציג בהרחבה את חוסר האמונה שביטא העם, ואת ניסיונו לעורר בהם מחדש את אמונתם בה':

וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱל-ֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם: הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם (דברים א', כט-לג).

אמונת האדם בבוראו ניזונה מקשר מתמיד ויומיומי בינו לאביו שבשמים. עם ישראל בהליכתו במדבר ראה וחש באופן קבוע את חסותו תחת יד ה' בבחינת "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת  הַיֹּנֵק" (במדבר י"א, יב). ברור אפוא שבכייתם באותו הלילה בכייה של חינם הייתה, שהרי הם ראו את כוח ה' באופן בלתי אמצעי. הבעת חוסר אמון בכוחו על רקע זה היא פגיעה חמורה ביותר בתשתית האמונה.

לא רק חוסר אמונה בכוח ה' בא לידי ביטוי בבכיו של העם, אלא גם חוסר אמונה באהבתו אותם: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנו"ּ (כז). העם טען שה' הביאם לארץ מחמת שנאתו אותם, לכן הדגיש משה בדבריו הנ"ל שה' נשאם במדבר כאב הנושא את בנו באהבה. גם בנאומיו הבאים שבהמשך ספר דברים, מדגיש משה את אהבת ה' את ישראל: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (ז', ז-ח. וראו ז', יג; י', טו; כ"ג, ו). נמצא שגם מבחינה זו הייתה בכייתם בכייה של חינם.

לעומת דרכו של דור המדבר, ש"לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּא-לֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ" (תהלים ע"ח, כב), מציג משה בהמשך נאומו הראשון את דרכו של דור הבנים, שקיים את מצוות ה' כמאמרה ולא נמנע מלהילחם עם צבאותיהם החזקים של סיחון ועוג. הם לא היו כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ (שם, ח).

בחלקו השני של הנאום (פרק ד'), מציג משה את המסקנות מהתיאור ההיסטורי שבחלקו הראשון (א'-ג'), שבו הוא תיאר את ההבדל בין דור הבנים לדור האבות. משה מדגיש שאמנם דור הבנים העומד לפניו לא נכשל בחוסר אמונה בה', ולכן יזכה להיכנס לארץ, אך הוא נדרש בתוקף רב להזהירו מפני נפילה במכשול של פולחן זר, באמצעות עשיית פסל ומסכה. משה דורש מהעם להאמין בא-ל הנשגב ש'אין לו דמות הגוף', ולא להסיר מלבו אמונה זו. אמונה זו לא נקנתה על ידי קשר יומיומי מתמיד עם ההשגחה שליוותה את ישראל במדבר, אלא באמצעות אירוע גדול וחד פעמי של התגלות ה' לפני כל העם במעמד הר סיני. לכן כדי להתמודד עם אתגר זה מטיל משה על העם לזכור ולהודיע לבניו ולבני בניו את האירוע הנשגב הזה, שבו הכירו כולם בגדולת ה':

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן (ד', ט-י).

זכירת מעמד הר סיני תוביל הן לזיכרון שה' התגלה אליו ללא כל תמונה ודמות, והן לזיכרון התורה והמצוות שניתנו באותו מעמד ולקיומן. אחרי הצבת אתגר זה, מציג משה בפני העם נבואת פורענות קשה שתבוא במקרה שעם ישראל לא יעמוד בכך, ויתדרדר לעשיית הרע בעיני ה' על ידי עבודת פסל ותמונה: כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת  הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן:  וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וגו' (שם, כו-כז). בתשעה באב קוראים בתורה נבואת פורענות זו, שכן יום זה מסמל יותר מכל את התגשמותה. קריאת התורה של יום זה מסיימת בחתימת משה את נאומו, בקריאה לחיזוק האמונה על כל מרכיביה שהציג משה במסגרת הנאום: האמונה בכוחו של ה' להוריש גויים גדולים מפני ישראל, האמונה באהבת ה' את עם ישראל, והאמונה בכך שה' הוא הא-ל הנשגב.

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ: מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם: לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים (ד', לה-מ).

נמצא שתשעה באב הוא יום חיזוק האמונה בה' וההכרה באהבתו אותנו, ובזכותם נזכה שייהפך ליום ששון ושמחה במהרה בימינו.