קול עשרת הדברים - משה מדבר -לוהים

הרב ראובן הכהן אוריה

קול ודיבור

הקול בפנימיות מהדיבור, שמתחלק לפרטי דברים.[1]

האדם רוצה לשתף, להפגיש את האחר עם התחושות והמחשבות שבו. הקול מטפס ועולה בגרון, ומלביש את רצון להביא מן הפְּנים אל החוץ. החוויה הפנימית הממוקדת והממשית, זקוקה לפירוט ופירוק כדי שתוכל להימסר אל נמען חיצוני; הדחף הפנימי מתגלם במילים ואותיות חיצוניות וגלויות. המילים הן המכתבים שנועדו למסור למאזין תמונה והתרחשות פנימית ונסתרת.

הקול הוא המצע שמתוכו בוקע הדיבור, כשם שהתחושה היא היסוד מתוכו עולה הרצון לדבר. הקול מושמע מהגרון, בעוד הדיבור נחתך בחלל הפה. הפנימיות המגיעה אל הפה מתפרטת בתוכו, מעובדת כדי שתוכל לבוא אל אוויר העולם בצורה שבה קל יהיה לנמען לקלוט אותה.

קול אתי לדבור ומדבר לה בהדיה למהוי כחדא בלא פרודא כלל בגין דקול איהו (בראשית רמ"ז ב' כ"ה א') כלל דבור איהו פרט, ועל דא כלל אצטריך לפרט ופרט אצטריך לכלל, דהא לית קול בלא דבור ולית דבור בלא קול.

[קול בא לדיבור, ומדבר לו בפירוש להיות כאחד בלא פירוד כלל, בגלל שקול הוא כלל ודיבור הוא פרט. ועל זה: כלל צריך לפרט ופרט צריך לכלל, שהרי אין קול בלא דיבור, ואין דיבור בלא קול.][2]


חוויית האדם מורכבת ממספר רגשות ותחושות, המהווים יחדיו חוויה מלוכדת אחת – אחדותית. אדם יכול לכאוב את הפצע שברגלו, לשמוח על שמועה טובה ששמע, ולהיות מתוסכל מחוסר הצלחה פעוט – כל זאת ברגע אחד; תחושות אלה מעורות באותה החוויה, הן היוצרות אותה בכך שהן התוכן המצוי והמוחש בה. תחושה מהודקת זו היא כלל שאין בו פרטים, והניסיון להביעהּ יכלול הפרטה ואבחנה המייחדת את המרכיבים מהם היא בנויה; בידוד המרכיבים מאפשר מסירה של פרט אחר פרט, המצטרפים אצל השומע לחוויה האחת אותה פֵּרט הדובר.

הדיבור מביע את הקול, והוא המרחב בו נפגשים הדובר והשומע; הוא המקיף את התוכן והופך אותו לנגיש עבור הבא מן החוץ. הקול הוא שורש התהליך וגם יעדו – שמושלם כאשר התחושה האחדותית עוברת אל לב המאזין, שכעת אף הוא שותף לחוויה. הכלל זקוק לפרט, כי אחרת אין ביכולתו להתגלות ולהיות מזוהה על ידי מי שהוא אחר. הפרט זקוק לכלל, שהרי אוסף פרטים הוא חסר תוכן של חיים, וללא נשמה האיברים הרבים הינם חסרי משמעות. הפשר והמסר הינם הקול הפנימי, ובלעדיו הופכות המילים לפרטים בודדים, שדבר אינו מלכד אותם. הדבר שקול להתבוננות על אות בודדת מתוך מילה – הפשר קיים רק בזכות העובדה שליד האות היחידה מופיעות אותיות נוספות, הכרוכות יחד איתה ומהוות יחדיו מילה – לה יש פשר ומשמעות עבור שומעהּ (כך גם מילה משתבצת במשפט, המהווה את ההקשר בו טמון התוכן).[3]


המציאות של השיחה היא מערכת זוגית, בה הפרט חושק בכלל והכלל מתאווה לפרט. אלה יחסים של פנים וחוץ, אור וכלים, גוף ונשמה. מלבד זאת, הדובר זקוק לשומע, והשומע לדובר. בלי הזיווג ביניהם המילים נהגות לריק והקול לא מושמע לשום אוזן; קול בלי אוזן הוא כמו ים בלי חוף, ואין לו פשר אלא תסכול.


משה והקב"ה – דיבור וקול

 

הדיבור מבטא מציאות, מגלה את הפנימיות. יש דיבור המצליח לצייר מציאות ממשית, אותה יכול המאזין לחוש ולהעמיד את עצמו בתוכה; בעוד דיבור אחר משרטט קווים דהויים, שהמובן שלהם ברור רק במובן אחד, בו לא שוכנת חיוניות רבה, ועמו קשה להזדהות.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן; בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. (פרק יט, ט)

לביאת הקב"ה יש שתי מטרות, על פי דבריו. האחת היא שמיעת העם את דיבור ה', והשנייה היא כינון אמון מתמיד של העם במשה. זהו מעשה אחד שנועד לשתי מטרות שונות; דיבור אחד לו שתי השלכות-מטרות. דיבורו של הקב"ה, אחד הוא וכללי:

אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה - מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד. (רש"י כ, א)

ר' יוחנן אמר קול א' נחלק לז' קולות והם נחלקים לע' לשון. (שמות רבה כח, ו)[4]

עם ישראל האנושי אינו יכול לשאת גילוי זה. ההופעה האחדותית מערערת את גבולות המציאות המובחנים, חפץ אחד נבלל במשנהו, בכלל וחסר הפירוט; בגילוי אין גבולות המאפשרים לכל אובייקט ייחודיות משלו. ההפצעה של הדיבור הלא מחולק, איננה מסוגלת להתיישב בתוך בני ישראל כמו בדיבור פרטי; היא פורצת לעולמם, ואין להם יכולת למקם אותה במסגרת של הבנה. גם החושים המרכיבים את החוויה האנושית מתערבלים בתפקודם, והמציאות חודרת אל בני ישראל באופן בלתי מבוקר לחלוטין:

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.(כ, יד)

העם רואה קולות, וקול השופר מנסר ויורד עד לעמקי נשמתו. הגילוי הכללי מפלש את דרכו אל הנשמה הכללית, והחוויה כובשת כל איש מבני ישראל ומבקשת להיחקק על לוח ליבו; אבל על לוח ניתן רק לכתוב באותיות פרטיות. קולו של הקב"ה יצר מציאות מלאה מידי עבור בני ישראל, והם נָזֹרוּ אחור; התיקו עצמם מעל הקודש הנשגב מעם. כך דורשים חז"ל האומרים כי הנשמה הפנימית ניתקה מגוף בני ישראל, שלא יכול היה לשאת את המעמד ולהמשיך לעמוד (שבת פח, ב): "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו". הנשמה הכוספת אל קונה, פורחת ועולה מן הגוף; הפנימיות נפרדת מעל החיצוניות ובוקעת אל הגילוי ה-לוהי. הפרטים מתרוקנים מהתוכן שמילא אותם, והכלל משיר מעליו את הפרטים העוטפים אותו. מציאות שכזו אינה שייכת לחיים הקיימים בעולם הזה, בו הפנים והחוץ מעורים זה בזו; נשמה בלי גוף אינה קיימת בעולם הזה.


העם נרתע באופן מפתיע (הקב"ה שב ומצווה על משה להזהיר את העם מפני הקריבה אל ה', מתוך ציפייה כי העם יחשוק לראות את פני ה'. פסוקים כ-כה), ופונה אל משה בבקשה, מחשש לחייהם הגשמיים:

טו: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים - פֶּן נָמוּת.

לאחר ויכוח נענה משה לבקשתם, ומפרט לעם את הקול שהושמע לבני ישראל[5][6]. היחס הקיים בין משה לקב"ה זהה לזה המתקיים בין הקול לדיבור. הקב"ה הביא לעולם את התורה האחדותית והשלמה, ומשה מבהיר ומבאר את התורה לבני ישראל; פורט אותה למצוות ודיברות. משה מתווך בין הקב"ה לעם, ומגשר בין הכלל לפרטים:

מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָ-ֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. (יט, כ)


הדיבור שייך למשה, בעוד קול ה-לוהים מהדהד ומחלחל אל המציאות באמצעות מילות משה. לא מתוארים כאן שני קולות שונים, אלא קול משה המגלה ומוסר לבני ישראל את קולו המציאותי והיוצק של הקב"ה. משה נענה לעם, ומהווה מענה עבור החפצים לשמוע (ולא לראות) את קולו האחד של ה'[7]. משה הכתיב לבני ישראל את התורה באותיות וצווים פרטיים, וסיפק להם גישה אליה; הוא המוסר לעמו את התורה, והקשר בין התורה לבין בני ישראל נוצק מהכלל הגולמי אל לב כל פרט ופרט מבני ישראל.

 



[1] שפת אמת יתרו תרל"ג ד"ה גבורי.

[2] זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות [דף ב עמוד א].

[3] כמובן שיכול להתקיים קול הרוצה להתגלות ולהימסר, אלא שאין לדובר יכולת למלל ולהדביר את תחושותיו. רצון ללא גוף הוא תפילה, אך כל תפילה משוועת להתגלם ולהתגשם. כמובן שגם מילים יכולות להתקיים בפני עצמן, אך כשלעצמן הן גיבוב נטול משמעות והשפעה. מציאות בודדה חסרה את המקום, שהוא מרחב הקיום (נשמה ללא גוף), או את החיות והמשמעות (גוף נטול נשמה).

[4] וכן: שמות רבה כח, ד: שהוא עושה את הכל בבת אחת, ממית ומחיה בבת אחת, מכה ורופא בבת אחת...

סנהדרין לד, א: דבי רבי ישמעאל תנא: הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.

שבת פח, ב: אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב -ֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב? (תהלים סח, יב) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות.

תני דבי רבי ישמעאל: הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיהו כג, כט) מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות - אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות.

[5] כך סבור גם רש"י:

יט, יט: משה ידבר - כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא (שמות כ ב) אנכי ולא יהיה לך והקב"ה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע.

כ, א: את כל הדברים האלה - מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו.

ניכר כי האופן שבו חזר הקב"ה ופירש כל דבור ודבור בפני עצמו הוא באמצעות משה.

[6] בפשט הפסוקים לא מתוארת אמירה שכזו. נראה שהדיברות אכן פורטו מפי משה לאחר בקשת העם, ומיקומן הנוכחי אינו המיקום המקורי, והמיקום הנוכחי קוטע את רצף הפסוקים המקיפים את מניית הדיברות. סידור הדברים הצמיד את הפרט לכלל, כפי שהגיוני לעשות. עניין זו זוקק הוכחה מפורטת, ולא כאן המקום.

[7] זהו גם המובן של קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר (תהלים כט, ד), כפי שאומר המדרש (שמות רבה כח, ו).

הרב ראובן הכהן אוריה