'רזי תורה שנשבו בידי החיצוניים'

הרב אודי אברמוביץ

בעקבות אגדת שוליית הנגר

'רזי תורה שנשבו בידי החיצוניים' - בעקבות אגדת שוליית הנגר

אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (מיכה ב) "וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ"?

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ וּשְׁוִלְיָא שֶׁל נַגָּר הָיָה.

פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ רַבּוֹ לִלְווֹת. אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶנָּהּ.

שִׁגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ, שָׁהֲתָה עִמּוֹ שְׁלוֹשָה יָמִים. קָדַם וּבָא אֶצְלוֹ.

אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְךָ הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי פְּטַרְתִּיהָ לְאַלְתָּר, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת הִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ.

אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה?

אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי – גַּרְשֶׁנָּהּ.

אָמַר לוֹ: כְּתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה.

אָמַר לוֹ: אֲנִי אַלְוְךָ וְתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ.

עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁהּ. הָלַךְ הוּא וּנְשָׂאָהּ.

כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לִפְרֹעַ, אָמַר לוֹ: בּוֹא וַעֲשֵׂה עִמִּי בְּחוֹבְךָ.

וְהָיוּ הֵם יוֹשְׁבִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים – וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה לָהֶם.

וְהָיוּ דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסוֹתֵיהֶם – וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶחְתַּם גְּזַר דִּין.                                                                                                                                 [בבלי גיטין נח ע"א]

האגדה המרטיטה שלפנינו נידונה כבר לא מעט על ידי חוקרי אגדה, ונראה כי נאמר כבר הכול אודותיה בהיבט הספרותי. בכל זאת ארצה להציע בה קריאה נוספת, תיאולוגית יותר, תוך עיון במושג החורבן.

הנושא הבולט באגדה, שגם הופך אותה למורכבת יותר מאשר סיפור רגיל על פגיעתו של רשע, הוא מוטיב ההיפוך. מזימת השוליה אמנם זדונית, אך במקביל אנו למדים על שקיעתו האיטית והבטוחה של 'בעל הבית', המתחילה בהסכמתו המוזרה לשלוח את אשתו לביתו של השוליה על מנת לקבל ממנו הלוואה. נוכח חובותיו הולך ומתפרק האיש מנכסו האמתי: הקשר עם אשתו – עמה הוא לא מחליף מילה אחת במהלך הסיפור –ולבסוף גם מהבית שלו עצמו, אותו הוא נאלץ לעזוב על מנת לשרת את ה'זוג' החדש. והנה השולי הופך למרכזי. ביחזקאל מתואר היפוך וסילוף התפקידים כחלק מהותי מן החורבן: "כֹּה אָמַר ה' א-לוהים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל" (יחזקאל כא, ל). בקהלת מוצג ההיפוך באופן גרפי-סמלי: "יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ "(קהלת י, ה-ז). בסיפור שלפנינו תמונת הסיום אומרת הכול: הוא עומד, משרת ובוכה, והם יושבים, אוכלים ושמחים. ועל אותה שעה נחתם גזר הדין. 

כמעט מתבקש איפה לפרש את האגדה גם באופן סימבולי. ירושלים, אותה אישה נחשקת, לא רק הולכת ונחרבת, אלא גם נכבשת בידי גורם זר, שפל, שנושא אותה לאישה. ישראל, בעלה האמתי, אחראי גם הוא לאסון: צרות שונות גרמו לו לאבד בה עניין, וכעת נמצא מישהו אחר שמתעניין בה.

חטיפת השכינה

מי היא אותה אישה ומי הוא אותו שוליה? בעקבות מספר קטעים של הרב קוק בפנקסי שוויץ ולונדון (תרע"ה-תרע"ט), אם כי הוא לא מתייחס בהם ככל הידוע לי לאגדה שלפנינו, ברצוני להציע שהאישה היא הדתית (ולא במקרה המילה הלועזית רליגיוזיות מדויקת כאן יותר), ושוליית הנגר הוא ישו (אשר לפי המקורות הנוצריים היה נגר, כמו אביו) וממשיכיו. כבר חז"ל רומזים לכוחו של אותו האיש, אשר "כישף והסית והדיח את ישראל" (בבלי, סנהדרין מג ע"א) וב'ספר תולדות ישו' – מעין מדרש יהודי מתחילת ימי הביניים – מוסבר כי את כוח הכישוף השיג ישו על ידי השם המפורש אותו גנב בערמה מקודש הקודשים "והוציא הקלף ולמד האותיות [...] ופעל בו פעולותיו הנפלאות".

הרליגיוזיות כוללת את כל העולם הרוחני-מיסטי-רגשי שהלך ונשחק בקרב יהדות בית שני, ופינה עצמו ללימוד תורה, קיום הלכה וחיי קהילה מאופקים. כשחז"ל קובעים כי "מיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים" (בבא בתרא יב), יתכן והם רומזים לכך שהיא לא נעלמה לגמרי, אלא שהיא נחטפה בידי אנשים לא ראויים לכך. הנבואה, התפילה והאקסטזה הדתית נעקרים ממקומם הראוי – בתוככי בית המקדש ובמסגרת הלאומית של עם ישראל, והיא כעת מוחזקת בידי שוטים, אנשי שוליים, אשר "נתנו עיניהם" (ראו בבלי סוטה מז ע"א אודות תחילת נפילתו של ישו) באותה אישה-שכינה, השתלטו עליה ומנסים לייצר מצג שווא כאילו הם בעליה האמתיים. יתכן שגם הליבידו שייך לאותה רליגיוזיות ולכך רמזו חז"ל כשאמרו: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר" מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם "(בבלי סנהדרין עה ע"א).

מכאן מעמדה השלילי כל כך של הנצרות בעיני הרב קוק, הגרועה יותר מעבודה זרה נטולת היומרות:

'השפלה הגבוה והגבוה השפל', הכל כלול ביסוד הרשעה של המינות. כל ההשחתות אינן אלא ענפיה ושריגיה, והיא מתאמצת להתקרב אל צורת הקודש, להתעטף בטלית וחלוקא דרבנן, מתגברת ללשונה להפוך דברי אלהים חיים לדברי נבלה. גרועה היא מעבודה זרה, במה שהיא מתפרצת להפוך את הצורה הקדושה של היהדות למפלצת. היא חפצה תמיד לינוק משפעת התורה, כדי לטשטש צורתה האלהית, לאבד ממנה את ההוד העליון, ולהפכו לדוה מטומאה. (שמונה קבצים ה, רלח)

התיקון

אלא שכאן טמון גם רעיון מפתיע, פחות מדובר. כאשר יהודים דתיים נפגשים עם רליגיוזיות נוצרית משתפכת, הם בדרך כלל נרתעים, ובצדק, ורואים בכך יסוד זר, לא יהודי ואף מעוות. ובכל זאת, עלינו לזכור, שהדתיות כשלעצמה והקשר החי עם הא-לוהות אינם שליליים, ובתחילת הדרך הם אכן היו חיים בקרבנו. אותו האיש, כזכור, גנב אותם מתוך קודש הקודשים ולכן האתגר שלנו כיום הוא להחזיר אותם הביתה: "הננו עומדים במלחמה נגד רזי תורה שנעשקו בידי החיצונים" (הרב קוק שמונה קבצים ה, צו). שיבת ישראל לארצו, כמו גם אלפיים שנה של יהדות המבוססת על חוק ומשפט, מאפשרים ואולי אף מחייבים אותנו לאמץ מחדש את אותם יסודות אבודים, מתוך איזון ושיקול דעת: "והננו קרואים ועומדים לבצר את עמדתנו, לקחת מידי הרשעה העמוקה הזאת, הממריאה שחקים, את כל יפעת השירה, את כל האימון הרוחני, התמימות והענונתנות אשר גזלה, ולהכניס את הכל אל אוצר הבנין" (שם). רק עמדה דתית והלכתית יציבה ומושרשת, אשר נשענת תמיד גם על המוסר הטבעי והשכל הישר ונתונה לביקורת חיצונית, יכולה לגשת למלאכה זו. הרב קוק ראה בכריזמה ובבשורה הרוחנית של ראשוני חסידות הבעש"ט אפשרות לתיקון שכזה: "החסידות הצילה שלל רב מהמינות, חטפה ממנה הרבה מרזי תורה שנשבו בידה, בססה את הטבעיות האמונית בצורה מקודשה בקדושת ישראל, התקשרה אל התורה ואל המצוות על ידי קישורים חזקים" (שמונה קבצים ז, קלח), אך מול עינינו אנו רואים כמה מורכבת עדיין המשימה. ובכל זאת: אחד מהביטויים לחורבן, הוא העובדה שכעבור אלפיים שנה אנו מתקשים לעיתים להצטער של חסרונה של השכינה וקרבת א-לוהים ומסתפקים ביהדות של נורמה ודין. בל נשכח את אשת נעורינו.

הרב אודי אברמוביץ