גלולה של פחד

הרב שלמה וילק

 

גלולה של פחד, על המתות וחסדים, הרב שלמה וילק

 

שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, מפתח של גשמים, מפתח של לידה ומפתח של תחיית המתים. את שלשתם כבר נטלנו מזמן, אנו יכולים להמתיק מים ולסייע לנשים שנחשבו עקרות זה לא מכבר ללדת ילדים וגם להאריך חיים עד אין סוף. מפתח אחד דווקא נמסר בידינו, מפתח של מוות, המפתח החשוב מכל. מפתח של יצירת חיים לא ניתן לנו כי לו היינו חיים לנצח ומחלצים את המתים מן השאול, היו החיים בטלים, חסרי משמעות וחסרי ערך. מפתח של מוות ניתן לנו, לא כדי שנוכל לקחתם אלא כדי שנוכל לחיות. מפתח של מוות שנמסר לנו הוא מפתח מסירות הנפש, המפתח שמוכן לשאת בסבל ולמסור את החיים למען הא-ל או המוסר. מפתח של מוות פירושו המפתח של המאבק למען החיים, כי הרי המוות מצווה את החיים, ומטרות למענן מוכן אדם למות מגדירות את החיים. כך אמרו חכמים במסכת תמיד לב א לאלכסנדר כי כדי לחיות צריך להיות נכון למות וכדי למות צריך להידבק בחיים בכל מחיר, ואת הגמ' הזו ציטט ביודעין ובלא יודעין הד"ר קינג בנאומו בדטרויט (23/6/63), באמרו כי 'אם אדם לא מצא למען מה ימות, אדם כזה אינו ראוי לחיות', ואולי כולם למדו מסוקרטס שאמר כי 'אדם שחי את חייו בשיקול דעת ובצדק אל לו לחשוש מן המוות' (פידון).

יהודים מעולם לא ששו למות, אך הנכונות למסור את הנפש הפכה את החיים היהודיים לחיי יצירה וקדושה ומסירות איש לרעהו ואיש ליעדו. הגויים שמסביב ששו למות בחשבם כי המוות ההירואי עדיף מן החיים, בעוד אנו האמנו כי החיים עדיפים מן המוות. ידענו כבר מראשית הולדת העם כי עונשו של חילול שבת הוא מוות, אולם רק כדי לומר לנו שהשבת חשובה מן החיים וכדאי לחיות למענה, ולכן פיקוח נפש דוחה את השבת החשובה מן החיים!

הגיעו ימים חדשים, אומות העולם ויתרו על המוות והפכו את מפתח החיים לעיקר, והביאו את היאוש וחוסר המשמעות על אנשיהם. יהודים רבים הלכו אחריהם, שכחו שמסירות הנפש היהודית תמיד הייתה סיבה לחיים, וויתרו על ערך מסירות הנפש למען החיים. ולמרבה ההפתעה אבד ערך החיים, אין למען מה למות, אז אין למה לחיות. 

הדכאון גדל ככל שהחיים מתארכים, הצעירים מובטלים מאונס ומרצון, יודעים שלפניהם שנים כה ארוכות של חיים חסרי ערך. הערך בו נמדד הצעיר הוא התל״ג, ערך שמדינה מודדת בו והפך, למרבה האימה והריק, להיות ערך שהיחיד מודד את עצמו. 

והנה הגיע השיא. מפתח של מוות הפך לגלולת מוות, ומסירות נפש הפכה לחוסר נכונות לשאת בכאבם של החיים. היה זה הנשיא שלנו שהספיד את רא״ל אמנון שחק ז"ל ואמר כי שחק יכול היה לשדה הקרב ולסרטן, אך המוות הכריע אותו, נשיא שדבריו אלו מסמלים בעיני את חורבן הערכים האנושיים שהיהדות ידעה להגדירן טוב מן העולם כולו. שחק, שהזריק לעצמו כימותרפיה ברכב בשעה שהיה רמטכ״ל, שעל ערש דווי הזמין את חבריו לפרידה ולעצה, ניצח את המוות, משום שמעולם לא פחד מן המוות וציווה לנו חיים במותו. אך כבוד הנשיא, שבכל טקס מסביר כי חללינו ציוו לנו חיים, לא מאמין בכך. הוא סבור כי החיים מנוצחים ע״י הסבל והמוות, ולא מבין כלל כי המוות מנצח רק את אלו שמפחדים ממנו, מנצח את אלו החוששים ממלאך המוות והופכים למלאך המוות של עצמם. 

לפני שלש שנים הייתה אחותי על ערש דווי. כמה שנים קודם הייתה זאת אימי. השפע הא-להי של החיים זרם אליהן דרך מחטים של מורפיום וצינורות של אינפוזיה וכימותרפיה. כך אלקים בחר להעניק להן את חסדיו ברגעיהן הקשים, והן, שהיו צלולות וסבלו יסורי תופת, היישירו מבט וניצחו את המוות משום שמשימתו המרכזית של מלאך המוות, ממש כמו אחרון הטרוריסטים, הוא להפחיד. והן לא פחדו. 

אומרים לנו שמעטים משתמשים בגלולת המוות, אבל איש לא יכול למדוד את הנזק הרוחני של חברה המלמדת את אנשיה כי במנהרות החשוכות של החיים אפשר לוותר על התקווה ולהרפות. וכמה יוותרו? וכמה יחיו חיים של פחד? ואיך נתייחס לזיקנה ולסבל, ומי יגלה עוד חמלה? ומי יסכים עוד למסור את הנפש, להישיר מבט אל המוות ולהסתער, באמונה כי רק הפחד מהמוות הוא שפל, לא המוות והסבל עצמם.

ואיך הם מעיזים, הרומנטיקנים של המוות, לומר כי הנוטה למות שפיו מלא ריר וכולו פצע חייו בניוול ועליבות? כיצד צריכים המטפלים להתייחס לאלו שלא יבחרו בגלולה? כיצד נחנך את ילדינו להמשיך ולהתנדב בזכרון מנחם או בארגונים למען הקשישים והחולים, כשהחברה מלאה גועל למראם וקוראת להם 'מנוולים'? עלוב הוא זה המעודד את הנוטה למות להתאבד ובעצם מתן האפשרות לכך בני משפחתו של הנוטה למות יתייחסו אליו בגועל וללא חמלה. ומה עם הצוות הטיפולי שירגיש כי הנוטה למות הוא נטל, והטיפול בו מגדיל את עליבות חייו ואת ההוצאה הרפואית?

איני רוצה לסבול, ואני מעדיף למות על מיטתי בשלווה בבוא יומי. איני רוצה שיאריכו את סבלי בטיפולים מיותרים. אולם, אם יבחר בורא העולם לסיים את חיי בדרך נוראה שכזו, אני מקווה כי הסובבים אותי ינחמו אותי ויתנו לי כח ותקווה. אני מקווה כי הם לא יראו בנשימותי האחרונות חיים של ניוול וחוסר אונים, אלא רגעים על עוצמה, שלא יראו פחד ולא ישדרו פחד, אלא נחישות. וגם אם אשבר ואעדיף את המוות יספרו לי יקירי על אהבתם וחסדיהם, יאמרו מילים טובות של נחמה ויתנו כוחות להתמודד עם המלאך שנתן משמעות למאה ועשרים שנותי, מלאך המוות.

מדינת ישראל מצטרפת אל המדינות הנאורות בדרכן לביטול האדם והחיים. עידן האדם מסתיים בקול ענות חלושה, בגלולת מוות ההופכת את הסבל למיותר ואת המאבק למען החיים לעלוב. בסוף נהיה שלמים, בריאים, נטולי קשיים ומלאים בהנאות החיים, וכל מי שיעז לא להיות מאושר, יפה ועשיר יצויד בגלולת מוות וישלח בבכי של בני משפחתו ואילנה דיין אל מותו, ואל מותה של חברה שאיבדה את דרכה.

יהודים אינם אומרים שהחיינו על סבל ומוות, אלא מקבלים עליהם את הדין. איננו שמחים בחיים של סבל וההלכה אפילו מתירה להתפלל על החולה שימות (נדרים מ א והדיון הנובע מהגמ' בפוסקים), וודאי שאינה רוצה שיאריכו חייו של חולה הסובל ללא תקווה. אולם אנו מאמינים כי הנשיאה בסבל היא מותר האדם מן הבהמה, לא רק האדם היודע לשאת את סבלו בגאון, אלא שכנו היודע לעמוד לצידו ולסייע לו בכאבו. ברגע שהוקמה מדינה והוסרה האחריות הסוציאלית מן השכן אל הביטוח הלאומי, מן הסולידריות אל הביורוקרטיה, איבדנו את החמלה. עתה רוצה המדינה להסיר את שרידיה האחרונים של האהבה והחמלה, לסלק את הסבל והכאב הנורא ולומר למעשה לחלש ולחולה כי איננו יכולים לשאת בסבלו ואיננו מעוניינים להקל מעליו את משא החיים. זו האמת, לא החולה הוא זה שלא מסוגל לשאת בסבל, אלא אנחנו בנפשנו הרגישה מעוניינים לסלק את הסבל מלפנינו, נפש רגישה של תליינים.

בשוויץ, בה מתקנאים כמה מן המחוקקים הישראלים, מותר לסייע ביד כל אדם להמית את עצמו, כל עוד הוא מודע למעשיו. זה יהיה הצעד הבא שלנו, ללא ספק, שהרי חיים עלובים אינם נחלתו של החולה הסופני בלבד, אלא של מסכנים רבים. אבן היסוד בטבע היא הדחף לחיות, ואנו הולכים ושוחקים אותה ומציעים בפני אנשים דרכים לבריחה. פעם הזדעזענו מהמנהג האסקימוסי לשלוח את הזקנים אל מותם (איני יודע אם אכן היה כך), והיום אנו שולחים אל המוות את יקירנו.

אני נבעת למחשבה על משפחה שיושבת שבעה לאחר שנתנה ליקירה את גלולת המוות הזו. לא רק שמדובר במתאבד, אלא גם במי שנטל את חייו של אביו, אימו או אחותו ויושב שבעה עליהם. דומני שאיש מן הפוסקים לא נתן דעתו על בן היושב שבעה על אביו לאחר שרצחו במזיד, ועתה מצא השטן מעשה נורא מזה להביס אותנו, בן ששולח את אביו למות ויושב שבעה על אביו שהתאבד.  

הרב שלמה וילק

ראש הישיבה. משמש כרב קהילה בירושלים, ובעבר כראש בית המדרש של התיכון התורני "דרך אבות" באפרת, בוגר ישיבת ההסדר קרני שומרון, רב צבאי במילואים והוסמך לרבנות ע"י הרה"ר לישראל. הרב וילק למד בכולל הדיינות של מכון אריאל והוא בוגר תואר ראשון ושני מאוניברסיטת בר אילן, וכן תכנית השלמה במחשבת ישראל ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. נשוי לפרופ' שושנה, רופאה בכירה במחלקה להמטו/אונקולוגיה של ילדים ואב לחמישה. חבר וועדת האתיקה של ארגון רופאי פוריות (איל"ה), ויועץ מדיה לקרנות קולנוע.