מה נחרב בחורבן הבית?

הרב אושרי ברוך

בימי בין המצרים אנו אבלים על חורבן שני בתי המקדש, ואולי רק על אחד שנבנה פעמיים, כפי שמלמד ספר הזוהר, וממתינים לזה האחרון שיבנה. אולם, האם באמת 'נחרב הבית'? והאם אכן נחרב 'רק' פעמיים?

ישעיה ועמוס, נביאי הבית השני ביהודה וישראל, מספרים לנו על חורבן אחר של הבית הראשון. ירושלים אינה רחוקה מהשבר הסורי האפריקני ורעידות אדמה אינם נדירות באיזורנו, ובכל מאה שנים מזדעזעת הארץ באופן קיצוני(כשש דרגות בסולם ריכטר), והנזק לאדם ולרכוש בדרך כלל נרחב. יש להניח שבמהלך 830 השנה בתי המקדש שעמדו על תילם כנראה ניזוקו או אף נחרבו לחלוטין, ואכן אנו יודעים כי הרעידה הקטלנית האחרונה בשנת 1927 מוטטה אגף במסגד אל אקצה, כמו גם בתים רבים ברחבי האזור.  

כך מספר הנביא ישעיהו (ו,ד) 'וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן, ובנבואת עמוס          (ט,א) רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר (אבן הראשה) וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים', וכן עדותו של זכריה(יג,ה) (ה) 'וְנַסְתֶּם גֵּיא הָרַי כִּי יַגִּיעַ גֵּי הָרִים אֶל אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה'. חורבן זה בידי שמים כמובן לא נחשב כמקרה טבעי, אלא מכוון לפחות כמו החורבן עליו אנו אבלים, ומדוע לא זכרה ההיסטוריה היהודית יחד עם האסונות האחרים?

ולא זו בלבד, בית המקדש חרב גם בידי אנשים נוספים מלבד השניים שאנו זוכרים כארורים, נבוכדנצר וטיטוס. כך מספר הנביא ישעיה (סד י): 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה': וככל הנראה כוונתו, כפי שאומרים חז"ל (סנהדרין קג ב), לכך שמנשה שרף את המקדש בזמן כניעתו למלך אשור.

אם כך, ברור כי המבנה הפיסי של המקדש ניזוק ונחרב יותר משני פעמים, ובכל זאת אנו מזכירים רק אותם. התלמוד הבבלי (מגילה י א) מביא את דברי רבי אליעזר, המעיד כי שמע  'כשהיו בונים בהיכל, עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות', כלומר שעם חזרתם של עולי בית שני לירושלים היו חייבים לבנות מסכים או יריעות ולהקימם כדי לחדש את עבודת הקורבנות, כיוון שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, והמקום לא מקודש ללא הבנין עצמו. לשיטתו, בזמן הבית הראשון, חורבן הבית הפיסי פירושו ביטול הקדושה עצמה. לעומת רבי אליעזר, אומר רבי יהושע 'שמעתי שמקריבים אף על פי שאין בית...שקדשה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא', כלומר שהקדושה לא תלויה בבנין הפיסי. שיטת ר' אליעזר לא נשארה יתומה, והראב'ד בהשגותיו של הרמב"ם אומר: 'ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת'.

הראב'ד מבחין באופן ברור בין המקדש וירושלים ובין שאר הארץ לגבי קדושה שניה. לדעתו, אף לסוברים שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, הייתה זו קדושה זמנית עד להיגלות הקדושה הסופית, ולכן גם בבית שני הייתה תלויה בקיומו של בית פיסי. לשיטתו, זמן הגלות הוא עת שבו חל שינוי אונטולוגי בהוויה האנושית ונוצר קיר ברזל לא עביר בין עולמנו הנוכחי לעת הגאולה. זו הסיבה שלדעתו  אין קדושה כעת בהר הבית ומותרת הכניסה אליו, או למצער שאין בכניסה איסור כרת. (הראי"ה, משפט כהן ריב). בית המקדש העתידי הוא בריאה שמיימית ולכן שובר  את עקרון הרצף של ההיסטוריה היהודית, אל מה שמעבר להיסטוריה. ההיסטוריה היא מצב תמידי של טרום גאולה, הווה מתמשך, אך לא מתקדם, שהרי הגאולה אינה התוצאה של ההיסטוריה אלא מה שמעבר לה. כך אומר המדרש, מבית מדרשו של  רבי משה הדרשן (אוצר המדרשים - מדרש פטירת משה רע"ה עמוד 383): 'ראה יעקב ירושלם אחת בארץ ואחת בשמים אמר כי אין זה אשר בארץ כלום שנאמר אין זה כי אם בית אין זה בית שיעמוד לבני לדורי דורות כי אם אותו בית אלהים שהוא בונה בידיו ואם אתה אומר הקב"ה יבנה לו ביהמ"ק בשמים בידיו כך בידיו יבנה אותו בארץ שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך כאשר שמע מרע"ה הדברים האלה מכח משיח בן דוד שמח שמחה גדולה והחזיר פניו אצל הקב"ה וא"ל רבש"ע מתי תרד ירושלם זו הבנויה למטה א"ל הקב"ה העת תראה אותה לא הגדתי לבריה לא לראשונים ולא לאחרונים ולך אני מגיד א"ל רבש"ע תן לי רמז מן המעשים א"ל הקב"ה אזרה את ישראל בראשונה במזרח בשערי הארץ ויתפזרו בארבע פנות העולם בין כל האומות ויתקיים בהם מקרא שכתוב אם יהיה נדחך וגו' ואוסיף ידי שנית ואקבץ...' אגדה זו מיסודו של ר' משה הדרשן מתארת את הבית השני כאשליה, והבכי אינו על חורבנו, אלא על הסדר האלוהי החדש שמבושש לבוא. בית המקדש פשוט טרם נבנה, ואנו, כרגיל, בונים גאולות זמניות ומקריות, חיקויים של הדבר האמיתי המבושש לבוא.

לעומת רבי אליעזר והראב"ד, שיטת הרמב'ם הנסמכת על דברי ר יהושע ידועה יותר: 'לפיכך מקריבים הקורבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי...שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא' (שם הלכה טו').

לשיטת הרמב'ם אין מבנה הבית משנה מאומה מהגדרתו ההלכתית והאיסור להקריב היום נובע מסיבות אחרות. מבחינת הרמב'ם בית המקדש קיים היום, והיעדר קירותיו אינו מעכב. החורבן הפך את המקדש החי בזמן למקדש החי בנצח. באופן דומה הסביר רוזנצווייג על עוצמת השפה העברית הנחשבת כשפת הקודש כיוון שאינה יכולה למות כפי שיכולה שפה החיה בזמן. תובנה מהדהדת זו הופכת כל רגע יהודי לפוטנציאל לרגע משיחי, ללא חלוקה מכנית לתקופות היסטוריות. לכן, פוסק הרמב'ם ש'אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות  בלבד' (הל' מלכים יב,ב) רק המימוש הפוליטי חסר לישראל וזה תפקידו של המלך המשיח.

דברים אלו מעמידים את החורבן כטראומה מתמשכת, וה'חזקה שהמת משתכח מהלב לאחר יב' חודש' אינה נוגעת לגביו שהרי הוא מעולם לא מת, כמו שמעולם לא היה חי באמת, רק נפקד נוכח. זו הסיבה שכאב החורבן חי וקיים וממשיך לצרוב את חוויית החיים שלנו למרות הזמן הרב שחלף מאז החורבן הפיזי ועד עתה. מובן מכאן אף הפרדוקס בין תודעת המקדש וכמיהת הגאולה שמעבירה רטט אינטימי מתמשך באומה ובין תחושת הזרות לפרטי עבודת הקורבנות ,משום שהתודעה קיימת, ולא הגוף הממשי. אנו אבלים בימים הללו לא על בית שחרב, אלא על הזדמנות שאבדה. חורבן ברעידת אדמה או בגלל פוליטיקה, למרות שמאחוריהם עומדת ההשגחה העליונה, הם רק חורבן בית, בעוד האבלות שלנו אינה על חורבן הבית גרידא, אלא על המסע האינסופי של ההיסטוריה, שלעולם יזדקק למה שמעבר לה, ויבוא לסופו לא בתענית ובצער, ולא עם כוונה. סתם ביום חול, בהיסח הדעת (סנהדרין צז א).

סוג צפוף זה של תחושת זמן, בו ההווה הוא החלל הצר בו דחוסים יחד עבר ועתיד, נראה כאנומליה יהודית; היהודי חסר ההיסטוריה וחסר המולדת במקום להיות אבוד, נדחף לשליחות מתמדת.

כיצד ישוב הבן האובד? לא נדע. רק נייחל לו, וברגע של היסח הדעת יופיע פתאום.

הרב אושרי ברוך