איש תלוי

הרב שלמה וילק

בס"ד

איש תלוי / מסע קצר בשתי קהילות ישראל

גונדר ואדיס אבבה, אתיופיה
בעקבות שמונה תלמידים מופלאים שהגיעו אלינו לישיבת מחנים משארית יהודי אתיופיה, לתכנית בת חצי שנה, נחשפתי לקהילה הזו, ולעיוורון הכללי שכולנו לוקים בו בפרובינציה הקטנה שלנו. קהילת שארית יהודי אתיופיה מונה כיום כשמונת אלפים אנשים. רובה של הקהילה אינו יהודי לפי ההלכה או לא לפי חוק השבות, חלקם אמנם ילדים לאם יהודיה, אולם בשני המבחנים, הלכה וחוק, נכון להביט על הקהילה כקהילה יהודית לכל דבר. אחד, מדובר בקהילה שקשרה גורלה בעם ישראל, מסורה לעם ולארץ, מתפללת ושומרת מצוות. מכל הקהילות היהודיות שהכרתי, בארץ ובעולם, דומני שיהיה קשה למצוא צעירים וילדים המודעים ויודעים תורה באופן עמוק כל-כך. שניים, לרוב האנשים יש קרובים מדרגה ראשונה בארץ, וגם אם מעטים מהם נולדו לאם יהודיה כיום, הרי הם אחים, נכדים, הורים ליהודים, ובוודאי אפשר להרחיב את המושג זרע ישראל אליהם, ועל אחת כמה וכמה כאשר הם חיים כיהודים שומרי תורה ומצוות.
ביום הראשון שלנו בקהילה, יום רביעי, ט' סיון (12/6/19), ביקרנו בבית הספר ובקהילה ונדהמנו לראות מסירות עצומה של הילדים והמורים, חבורה חכמה ומלאת ציפיה. די בשעה אחת כדי להבין שהדחיה שהם חווים מממשלת ישראל יסודה בעוול ובורות, וכדי לדעת שדחיה זו לא תעמוד אל מול הנחישות והאמונה שזועקים מכל גגון פח מעל כל מבנה בקהילה.
נפגשנו עם צעירים חדורי אמונה, וילדים שמחים ומתוקים שלא יודעים דבר מן הפוליטיקה והכאב של הוריהם ורק נהנים ללמוד ולהתפלל. וגם עם מבוגרים, שהעייפות ניכרת על פניהם וגם האכזבה.
ראינו מתנדבות ומתנדבים שבאו לתקן עולם יהודי ולהיות מתוקנים ממנו, דומעים למראה השמחה העומדת בניגוד לתנאי המחיה ולציפיות הנכזבות, ולא יחזרו להיות כשהיו לפני שהגיעו.
ביום חמישי, י' סיון (13/6), השתתפנו בתפילת שחרית. מאות מגיעים, נשים, גברים, זקנים ותינוקות, לתפילה בדבקות ובאהבה, בגעגוע גדול. ואתה מקווה, אבוי, שיזכו להתפלל כמוני, מצוות אנשים מלומדה שיש בה בעיקר הודאה וקצת פחות געגוע, של כאלה שחיים על אדמתם ושפע ה׳ עליהם.
לאחר התפילה דיבר הרב וולדמן, שאת טיול השורשים המשפחתי שלו עושה באתיופיה, ארץ יעוד בשבילו במסע חיים להציל יהודים מארץ גורל. בעיניים בורקות הביטו בו מאות אנשים, מחדשים כוחות ותקווה. אלמלא הרב וולדמן ועוד קומץ אנשים היו נטמעים אלפים בגויים, והיינו ממשיכים לקונן על אחינו שאבדו בגויים, ולהפטיר בלשון רמיה שמזרה ישראל יקבצם, מבלי להבין שהנביא דיבר על הרב וחבריו.
אודה על האמת, לפני שנים חשבתי שמדובר בכאלו שרק רוצים לברוח מאתיופיה, ובוחרים בברית גורל טובה יותר מזו שהם חיים בתוכה. למסע הנוכחי הצטרפתי כי הבנתי שמעטים בתולדות העם היהודי עלו לארץ מאהבתה ולא מחרפת הגלות, בין אם היה זה ממצרים, בבל או פולין. ועוד למדתי שלמרות ההלכה שאין לגייר מאהבה אחרת מזו של אהבת היהדות, קבעו הפוסקים שאם זו מובילה לזו, הרי יש לגייר, ואהבת הארץ וטובה אינה אלא אהבת ה' ועמו. עתה אני מבין גם שמזרה ישראל בגויים, לא פיזר אותנו רק בין הגויים, אלא בתוכם ממש.

בביקור בבית הספר שיחקתי עם הילדים איש תלוי במושגי יהדות. כמובן שלא היה סיכוי שיכשלו במושגים, אולם אחר כך הבנתי עד כמה היה זה אירוני לשחק איש תלוי עם יהודים שעולמם תלוי על בלימה ובלי למה.
את היום הזה חתמנו בביקורי בית. פגשנו את רחל, שם מושאל, שלא זכתה לגדול בבית כלבא שבוע, וישנה כל חייה על מיטת תבן, ולידה בנה בן האחת עשרה, עקיבא, כך כינינו אותו במקום, שרק רוצה ללמוד תורה ולהיות רב גדול שיעמיד תלמידים הרבה. והילד דאג להדגיש כי אצלו ׳לא ימותו ארבע ועשרים אלף מהם׳ בעברית. ישבנו גם על מיטתו הדלה של אביי בן השמונה, שוב שם מושאל, יתום מאב, שאחיו ודודיו בבאר שבע, עירו של אברהם, והוא רק מבקש שהקב״ה, ובשבילו די שיהיה זה ראש ממשלת ישראל, יקרא גם לו ללכת את הארץ המובטחת. ואביי הזה שואל אותנו מדוע משה שבר את הלוחות למראה העגל, ואיך הוא העז? ואנו עונים שמשה ריחם על עם ישראל ועצר את החוק לפני שהגיע לארץ, כדי לא לגזור כליה על ישראל. ואנו שואלים את עצמנו מי יקום עתה וישבור את הלוחות שבלבבות האבן, וירחם על שארית הנידחים הזו.
יום שישי, יא' סיון (14.6). הגענו לאדיס. עולם שלישי שמנסה נואשות להצטרף לעולם המתפתח. עולם יהודי שמנסה נואשות להצטרף לסיפור ההולך ונרקם מחדש של עמו. קהילה שיכולה הייתה להצמיח כמה מגדולי העם, אלא שהעם לא חפץ בה. והיא מצמיחה ילדים מתוקים וחכמים, נוער שרחוק שנות אור בחכמה ובדעת ממה שהתנאים והיאוש גוזרים, ורחוק גם שנות אור ממה שיכולה מולדתם הרחוקה ועמם להעניק להם.
התפנינו לרגע אחד של תיירות במוזיאון הלאומי. לוסי וסאלם, אמהות כל חי, מונחות בארונות זכוכית משוריינת, חוליה ראשונה כמעט בשרשרת האדם. לאדם שבי היה זה כמו לבקר במערת המכפלה ליהודי שאני. כמה התרחקנו משם במליוני השנים האחרונות, וכמה עדיין נותר. אין סוף. והרגע האחד בו אנו ניצבים מול הסבתא הרחוקה שלנו, הכאב והפקידים וראש ממשלה ועוד יותר שר פנים, האוטמים את ליבם בגזענות ממוסדת, נראים קטנים ולא חשובים. ורק החסד והלב הפתוח ישרדו את הימים וההיסטוריה, והעיוורון והאטימות בעשן יכלו.
ואז באה השבת ונפתחו עוד מעט שערי שמים. תפילת ערבית באמהרית וקדיש שאני אומר לזכר ידידה יקרה שמתה בטרם עת, פרופ׳ רונית קוכמן, שהקדישה את חייה למצוקות החיים, ולא היה מקום מתאים יותר לומר בו קדיש לזכרה.
שבת של בית מדרש, מעמיק, מסקרן, תמים. כולם רוצים ללמוד וללמד, ילדים בני שתים עשרה מלמדים תורה וצמאים להבין וללמוד. במשך ארבע שעות של צהרי שבת לא הניחו לי, רצו לדעת מהי כמות זית וביצה, ביקשו חזרה על הלכות מוקצה, רצו לשמוע על הלכות תפילה ושאלו, הבנים בלבד, האם יספיקו לעשות צבא ואיך שומרים שבת במלחמה. לא העזתי לומר שבנותיי גם הן שירתו בצבא היהודי, הן כדי שלא לפגוע בבנים שזה חלומם הגדול, שבנות בארץ יכולות בקלות לממשו, והן כדי שלא לערער את השמרנות המקומית.
אודי ויהושע, שני התלמידים שלנו שמתנדבים שם, חצויים בין תחושת הרוממות לרגשות אכזבה גדולים, ונזהרים, כמונו, מלחשוף את תחושת חוסר האונים שלנו.

בשדה התעופה חשנו שאי אפשר יותר, שזה עוול שהמדינה שלך עושה, שצריך להסביר ולהראות ויבינו. אתה בטוח שזה רק עניין של רגע, שהרי לך זה לקח שלשה ימים להבין. כשאתה נוחת בארץ ומבול ההודעות יורד לסלולרי, חוזרים לסדר היום ושוכחים. כך קרה לחברי כנסת ולרבנים, רק המעטים ממשיכים להילחם. נקווה שאנחנו לא נניח.

בוגוטה, קולומביה

בלי כוונה הפכתי לטרמפיסט בגלקסיה היהודית לשבועיים. מאתיופיה טסתי לבוגוטה, קולומביה, לקהילות של מתייהדים ומתגיירים. תופעה נרחבת ברחבי העולם, של נוצרים המבקשים לשמור שבע מצוות בני נח, ואם כבר, אז להיות יהודים. הם באים טיפין טיפין ומבקשים חלק בא-להי ישראל. אם שארית יהדות אתיופיה היא שארית ישראל שגלו ועוד נותרו לשוב, יהודי קולומביה המתגיירים הם שארית הנשמות שהיו במעמד הר סיני, לא בדמם אלא ברוחם. קהילות קטנות וגדולות של אנשים שרובם מלומדים ומבוססים כלכלית, מבקשים להיות חלק מן העם היהודי.

קשה להאמין למראה התופעה של קהילה שכולה עולה לתורה כבני אברהם, נח בן אברהם, ואליעזר בן אברהם, ושמעון בן אברהם, ואני, הזר, שלמה בן אלימלך. ותפילתם נאמרת בעברית ובשירה, וסעודות שבת שלהם בתוך הקהילה נשמעות היטב ברחוב, בהמולת הסעודה ובזמירות. ודברי תורה של בנים ובנות בני ארבע עשרה או עשרים וחמש, סטודנטים או עורכי דין ורופאים ורואי חשבון, נאמרים בתפילה ובארוחה ובין לבין. ובנות הלבושות כמו במאה שערים, וגברים עם פראק ומגבעת יחד עם כיפות סרוגות, והם למדו במדרשות ובישיבות בארץ, ובלונדון ומונסי, ומקיימים חיידר לגילאי שלש, ולומדים סדר ערב מידי יום. ולשיעור שלי, המתורגם מאנגלית לספרדית מגיעים כולם, מנער ועד סבתא, ושואלים שאלות על שיעור שכמותו נתתי בישיבה, ומצטטים מקורות ומשבחים ושמחים.

והקב"ה נוכח בכל דרשה ושיחה, גם אם זו שיחה של מקצוע ופרנסה וחיי חולין. וילדיהם שלמדו בישיבת הכותל ובמדרשת הרובע, יש מהם שגרים בארץ ומשרתים בצבא. והרב שמעון, שליח עמיאל המקדיש את חייו לקהילות הללו, גורם לי לקנא. לקנא שכרב קהילה איני רואה התלהבות שכזו, ורוח חיה של תורה ורצון להתקרב לקב"ה. בכל שיחה, בכל דיבור, מזכירים את הקירבה הזו, שהבעש"ט היה שמח בה מאוד, וממשיכיו פחות.

בסוף השבת, כשהחזירו אותי לשדה התעופה, שאל אותי הנהג, יהודי אמיד וחכם מהקהילה, האם זה נכון שמדינת ישראל לא אוהבת יהודים מקולומביה, ועוד יותר לא אוהבת גרים משם? עניתי לו בכנות, גם יהודי ארה"ב חשים כך, וגם יהודי אתיופיה, ועוד יותר אלו המבקשים להתגייר בישראל. שלא ירגיש מיוחד.

 

הרב שלמה וילק

ראש הישיבה. משמש כרב קהילה בירושלים, ובעבר כראש בית המדרש של התיכון התורני "דרך אבות" באפרת, בוגר ישיבת ההסדר קרני שומרון, רב צבאי במילואים והוסמך לרבנות ע"י הרה"ר לישראל. הרב וילק למד בכולל הדיינות של מכון אריאל והוא בוגר תואר ראשון ושני מאוניברסיטת בר אילן, וכן תכנית השלמה במחשבת ישראל ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. נשוי לפרופ' שושנה, רופאה בכירה במחלקה להמטו/אונקולוגיה של ילדים ואב לחמישה. חבר וועדת האתיקה של ארגון רופאי פוריות (איל"ה), ויועץ מדיה לקרנות קולנוע.