על בטן מקרקרת והזדהות יתר

אוריה מבורך

"למה אני צריך להתבאס במשך שלושה שבועות?! כל האיסורים הללו רק מעיקים, ובכלל לא גורמים לי להתחבר לאבל על החורבן". אני מניחה שהשאלה הזו ניקרה בלב של כולנו בשלב כזה או אחר, ובמאמר הנוכחי אנסה להציע לה מענה. את המענה הזה אייחס לר' עקיבא, על פי העמדה שנקט בשתי מחלוקות:

הראשונה: מחלוקת ר' עקיבא ובן פטורא "שניים שהיו מהלכין בדרך":

"שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד, 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמין לחיי חברך" (בבא מציעא, ס"ב ע"א).

השניה: מחלוקת ר' עקיבא ור' שמעון, בשאלה מתי חלה תענית עשרה בטבת.

ר' עקיבא סבור שהתענית צריכה לחול ביום עשרה בטבת, שזה היום בו החל המצור של נבוכדנצר על ירושלים.

לעומתו ר' שמעון אומר כך: "ואני איני אומר כן, אלא צום העשירי זה חמשה בטבת, שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר". (ראש השנה י"ח ע"ב). כלומר, לשיטת ר' שמעון, יש לצום ביום שבו הגיעה השמועה לגולה, כמעט שנה שלמה (!) לאחר תחילת המצור.

אני חושבת שמה שגרם לר' עקיבא לפסוק באופן מסוים במחלוקת עם בו פטורא, הוא מה שגרם לו לפסוק בניגוד לעמדת ר' שמעון בשאלת תאריך הצום. המכנה המשותף של שתי ההכרעות הללו, הוא מושג שאמנם לא היה קיים בתקופתו של ר' עקיבא: "הבגידה הקיומית".

הבגידה הקיומית, מונח שמופיע בתורתו של הרב שג"ר בהקשרים שונים, באה לידי ביטוי בתנועה האנושית: "לעולם אציל את ילדיי שלי לפני שאציל את ילדיך שלך". כאשר אתה במצוקה- לעולם לא אוכל להיות במקומך, והאמת היא שלא באמת ארצה להיות במקומך. הבגידה הקיומית היא הביטוי בפועל של העובדה שאני אינני אתה.

הבגידה הקיומית אחראית לשני ביטויים קיצוניים: מן הצד האחד- אדישות, ומן הצד השני- "הזדהות יתר" עד כדי מחיקת הגבולות ביני לבין האחר. אילולא מודעים לבגידה הקיומית, היא עלולה להיות מסוכנת. אך אילו פועלים לאורה באופן נכון, היא יכולה להציל אותנו משני הקצוות המסוכנים של אדישות או הזדהות יתר, ולאפשר לנו לפתח דרך- אמצע בריאה ויהודית.

  כצעד ראשון- עליי לקבל את הבגידה הקיומית ולא לנסות להילחם בה. ומדוע? ראשית, משום שתהיה זו מלחמה אבודה מראש. לעולם לא אוכל לחרוג מעצמי במידה כזו שתגרום לי לשאת אתך בסבל שלך ממש. זאת משום שאני הוא לא אתה, וכאשר הרגל שלך כואבת, הרגל שלי לא חשה בדבר.

ושנית, אם אנסה להילחם בבגידה הקיומית, בסופו של דבר אגיע בהכרח לתוצאות מעוותות: כמו למשל להציל את ילדיך לפני שאציל את ילדיי. כמו למשל העמדה של בן פטורא, שסובר שכאשר שנינו אובדים במדבר כאשר רק באמתחתי נמצאים מים שיספיקו רק לאחד מאתנו, עליי לחלוק איתך במים שלי על מנת ששנינו נמות, ואיש מאתנו לא יחיה על חשבון מותו של האחר. לשיטת בן פטורא, ייתכן שאין הבדל בין הקרבת המים שלי למען חברי, לבין לראות אדם עני ברחוב ולהעביר לו מידית את כל חשבון הבנק שלי על מנת שלא יסבול באשמת העובדה השרירותית שלי יש ולו אין.

עתה, אם נשאל את ר' עקיבא: מדוע  לדעתך, כאשר המים מלכתחילה שלי, עליי לחיות ולא למות עם חברי? מדוע  השאלה הלכאורה קטנונית "למי שייכים המים" מבחינה פורמאלית, מקבלת חשיבות מכרעת בשאלה מי ראוי לחיות ומי ראוי למות? 

אכן, יענה רבי עקיבא, זוהי השאלה הקריטית. שאלת "של מי המים" היא בעצם השאלה- מי נמצא פה לכתחילה בעמדת נחיתות של מחסור במים. המחסור במים, העובדה שמקבלת פה משמעות של חיים ומוות, היא שרירותית להחריד - יום אחד לי תהיה מימיה ולך לא, ויום אחד להיפך. שאלת "למי אין מים" היא כמו השאלה: "של מי הרגל הכואבת". כאשר הרגל שלך כואבת ושלי בריאה- זהו מצב שרירותי שמעורר אצלי אי נוחות. מדוע דווקא הרגל שלו כואבת ודווקא שלי לא? 

הפתרון של בן פטורא- תרום לחברך את הרגל שלך. הפתרון של ר' עקיבא- תמשיך לצעוד על הרגל שלך בעוד חברך צולע לצדך, תחוש מועקה, ותתמודד.

לפי ר' עקיבא, עלינו לקבל את חוק המציאות של הבגידה הקיומית. לאחר שקיבלתי אותו והשלמתי אתו, עליי לנסות לבנות את עצמי כאדם רגיש המנהל חיים רגישים באופן יומיומי. חיים רגישים פירושם מודעות לקיומו של אחר בעל מצוקות וצרכים שונים משלי, ומודעות לכך שאחת מההשלכות של הבגידה הקיומית היא שאני עלול לפגוע בו מבלי לתת על כך את הדעת. בדיוק כפי שאם אדרוך לעצמי על הרגל, מיד אקפוץ מתוך כאב, אך אם אדרוך על רגל שאינה שלי אני עשויה שלא להבחין בכך. הבגידה הקיומית באה לידי ביטוי בכך שלא רק שאינני חשה על בשרי את מצוקתו של חברי אלא שלא אוכל לחוש באופן מידי את הסבל שנגרם לחברי, גם כאשר הסבל נגרם כתוצאה ישירה מהמעשים שלי. משום כך- הבגידה הקיומית מעמידה אותנו בסכנה מתמדת, לא רק של אדישות פאסיבית, אלא גם של פגיעה אקטיבית בזולת. 

חיים רגישים פירושם מודעות לכך שיש מסביבי אחרים שסובלים, אך מתוך קבלת הפער ביני לבינם.

את אחד הכלים המופלאים לכינון חיים רגישים מסוג זה, אנו מוצאים במעגל השנה בימי בין המצרים. למרות שאני שייך לכלל הסובלים מהחורבן מעצם היותי חלק מעם ישראל ומהנרטיב שלו, החורבן (או הטרגדיה, או המצוקה) אינו נוגע לי באופן מוחשי בחיי היום יום. התענית של ימי בין המצרים מכוונת אל האבסורד: אני חיה את חיי ברוגע ובנעימים מבלי להתאבל בכל רגע ורגע על חורבן בית המקדש. הסיבה לכך שאני בכלל מסוגלת לנהל חיים נורמליים מבלי להימצא בכל רגע ורגע פנים אל מול פנים עם האובדן והכאב של החורבן, היא הבגידה הקיומית.

האבסורד הזה בא לידי ביטוי במחלוקת שבין ר' עקיבא לר' שמעון בשאלת האירוע שעליו נקבעה התענית של חודש טבת. ר' שמעון סובר שהתענית חלה בחמישה לחודש, ביום שבו הבגידה הקיומית הופיעה אצל תושבי הגולה במלוא עוצמתה: כיצד ייתכן, שואל את עצמו ר' שמעון, שאי שם במרחק כמה אלפי פרסאות מאתנו חרב עולמם של אחינו שבארץ ישראל (ובתוך כך גם עולמנו הרוחני), ואנו התוודענו לחורבן הזה לא מתוך סבל שסבלנו על בשרנו, אלא מפי שמועה שהגיעה לאוזנינו זמן כה רב לאחר מכן? איך ייתכן שהסבל של אחינו כל כך שקוף ובלתי מוחשי עבורנו?

הבגידה הקיומית נתפסת אצל ר' שמעון כהופעה של מציאות שבורה שיש לקונן עליה, ועל כן הוא קובע את התענית דווקא אז. ר' שמעון מזועזע מהבגידה הקיומית. התענית היא לא רק על החורבן, אלא על כך שישנה אופציה שהחורבן יחלוף לי מתחת לאף מבלי שאחוש בו.

ר' עקיבא, לעומת זאת, קובע את הצום לעשרה בטבת, היום שבו החל המצור בפועל. הוא אינו מזועזע מהבגידה הקיומית. הוא מקבל אותה. הוא מבין את החשיבות שלה. עמדתו האמיצה שנקט במחלוקת עם בן פטורא, באה לידי ביטוי גם כאן. ר' עקיבא סובר שמטרת התענית היא לגרום לנו להכיר בסבל שעובר על האחר, ולהכיר ברלוונטיות של הסבל שלו לגבי. למרות זאת, אל לנו לקונן על העובדה שאנו לא מסוגלים לכאוב את כאבו של האחר באופן טוטאלי. העובדה הזו, היא חלק בלתי נפרד מאתנו ומהיותנו בני אדם. העובדה הזו - מצילה אותנו. 

החורבן לא רק רחוק ממני משום שהוא "קרה למישהו אחר במקום אחר", אלא גם משום שהוא קרה לפני זמן רב. זהו לא רק מרחק פיזי גיאוגרפי אלא גם מרחק היסטורי. ולמרות זאת, תענית הציבור מזכירה לנו שהחורבן אינו של מישהו אחר. זוהי גם המצוקה שלי, אך אני אינני מסוגל לחוש אותה ביומיום. וטוב שכך.

תענית הציבור פירושה- להכיר בבגידה הקיומית, אך לא לאפשר לה להפוך אותנו לאדישים ולחסרי רגישות. במקום להתרחק מהאירוע שדורש ממני סולידאריות מעיקה עד כדי הדחקתו ושכחה מוחלטת שלו, תענית הציבור מחייבת אותי לשאת בעול הסולידאריות לפרק זמן מוגבל, ובאמצעות "עזרים חיצוניים".

ימי בין המצרים אומרים: אתה יכול להמשיך את מעגל חייך באין מפריע, חוץ משלושה שבועות בשנה שבהם משהו יציק לך, יטריד אותך, יפריע לך. שימוש מצומצם במוסיקה, איסור תספורת, הימנעות מאכילת בשר, ואפילו צום של יממה, לא נועדו לגרום לנו לסבול סבל של ממש. הם נועדו להעיק עלינו. אין עניינם של ימי בין המצרים בכניסתנו למצב של סבל תהומי. עניינם - לאפשר לנו לתת את הדעת על הבגידה הקיומית, ולהיות מודעים להשלכותיה החיוביות והשליליות. במובן הזה ימים אלו מאפשרים לנו, לכמה רגעים ספורים בשנה, להתקיים במצב מופלא שבו, אני לא יכול להיות אדיש לגמרי לרעב של החבר שלי, משום שהבטן שלי עצמי מקרקרת ממש עכשיו.

שנזכה לקבל את הבגידה הקיומית, וכך להתמקם באופן מאוזן על הציר שבין אדישות לבין הזדהות יתר.

אוריה מבורך