חורבן השקט

הרב שראל רוזנבלט

חורבן השקט

יושב לו רבי משה סופר, 'החתם סופר' בפרשבורג הונגריה, במאה הי"ט, וכותב בחידושיו שיש לדלג על 'עבדים היינו לפרעה במצרים' בהגדה של פסח. מדוע? "דאכתי עבדי אנן" (חידושי חת"ס, פסחים קטז). בכך ממשיך החת"ס את הנביאים ירמיהו ודניאל שהפסיקו לכנות את הקב"ה בתארים 'גיבור' ו'נורא' שכן המציאות מורה אחרת (יומא סט). בכך, ביכרו השלושה את הכנות על פני מילים ריקות. אולם, מלמד אותנו רבי יהושע בן לוי (שם), לא בכדי כונו חכמינו 'אנשי כנסת הגדולה', הואיל ודרשו את המציאות ולמדו כי גבורה משמעה איפוק, וכי הישרדותם של ישראל בין הגויים מצביעה על יראת אלוקים הקיימת עדיין באומות העולם. בכך, ייסדו אנשי כנה"ג את השמרנות היהודית והתוו נוסחה כיצד לגשר בין אמת וכנות במציאות משתנה למילים עתיקות החתומות באופיה של אומה.

כאלפיים שנות גלות ישבנו וגם בכינו בזכרנו את ציון. לא צריך עיון מעמיק כדי לראות שרבות מאגדות החורבן והקינות עוסקות בעיקר בחיים הנורמטיביים ולאו דווקא באלו הפולחניים: איבוד הבטחון והכלכלה, קריעת המשפחה וחורבן הקהילה. "נחלתנו הפכה לזרים", "על צווארנו נרדפנו", "עבדים משלו בנו". גם על מקדש שחרב ועל שועלים שמהלכים בו עוסקות הקינות, על ביטול התמיד ועל שיר שפסק, אך כל אלו נארגים בתוך מארג שלם שלא מצביעים רק על עצמו, אלא גם על החיים הגלותיים בהם אנו נתונים. ימי בין המצרים היו המשך כמעט טבעי לתנאי החיים היום-יומיים של מרבית היהודים. חלומות על עצמאות ובטחון, כלכלה משגשגת וקול צוהל של ילדים נמהלו אל תוך הסמל של מקדש מלך ועיר מלוכה.

והנה חזרנו, שבו ועוד שבים הבנים לגבולם, הקמנו מדינה וצבא והצמחנו תעשיה וכלכלה ויותר הורים זוכים לראות דור שלישי ורביעי. וכעת עלינו לדון בכובד ראש ולנסות ולזקק מה טיבם של ימי בין המצרים.

על אלו שלא אומרים הלל ביום העצמאות השאלה כלל לא מתחילה. אם אפשר לעצום את העיניים ולאטום את הלב מקולו הדופק של הדוד, אפשר להמשיך את המשחק ולבכות עם אותם הדמעות של קראקוב וטולדו ולהפטיר כדאשתקד שהעיר ירושלים חרבה ובזויה ושוממה מאין יושב. ולאלו השמחים ביום העצמאות במנגל מעשן, אך בלא הודאה לבעל היד המכוונת מלמעלה, אלו בוודאי שלא יתנו להלכות טורדניות של אבלות על החורבן לצרום את גלגל הפסטיבלים של חודשי הקיץ הססגוניים. הרי, יאמרו, יגענו והגענו עד הלום, בדם יזע ודמעות הגשמנו את החלום, וכעת לחגיגות.

אך אלו שמהללים ומשבחים, שמבקשים כנות אל מול המציאות ורואים עין בעין בשוב ה' ציון, ומאידך סבורים כי הדרך עוד רבה והמסע עדיין לא תם;  כיצד יחיו הם את ימי בין המצרים? כיצד ימזגו את הלכות תשעת הימים אל מציאות חיינו? עדות לטורדנות של שאלה זו נוכל למצוא בעיסוקם הכן והאמיץ של חשובי הרבנים בציונות הדתית בשינוי הנוסח של תפילת נחם; כמו מנסים לדייק על איזה היבט בירושלים אנחנו עוד אבלים ובוכים, או שמא נסב את כל מוקד תשומת הלב מהעיר אל הר הקודש שבתוכה.

ומה לגבי הלכות בין המצרים, כיצד יגיבו הם לשינויים המבורכים של דורנו? אכן, יש הטוענים שיש לשנות ולעדכן את ההליכות של ימי בין המצרים. אינני סבור כי הצעה זו נובעת מתוך שכחה של העבר אלא דווקא מתוך כנות אל מול ההווה, שהרי מבקשים הם לנהוג כדרכם של ירמיהו ודניאל והחתם סופר. חסרונה של עמדה זו בכך שאולי היא מכהה את היעוד של עמינו וחסרון מקדשנו. שמא עלינו ללכת בדרכם של אנשי כנסת הגדולה? הגרי"ד סולובייצ'יק כתב כי תפיסת הזמן של היהדות היא "תודעת זמן מאחדת, איחוד שעיקרו בהידוק קשרים של אחווה, של הווה ועבר" ועל כן "הרי שפשוט שהוא שפער של מאות בשנים איננו יכול להפריד בינם לבין העבר" (מן הסערה, עמ' 54). אולם ככל שהפער הוא גדול יותר צריכים אנו לשדכנים טובים יותר, או שמא לדרשנים טובים יותר.

שלושת השבועות ומסע של שתיקה

איזה תוכן אפשר לנסוך אל תוך ימי בין המצרים של חיינו ולא 'למרות ההווה' אלא אולי בגללו ומתוכו.

בדברים הבאים אנסה להציע דרך המשולבת מניתוחו הלמדני והפילוסופי של הגרי"ד (מן הסערה, מאוצר הרב, ירושלים תשס"ד, עמ' 57-64) ודרכו הרוחנית של אברהם יהושע השל.

הלכות ימי בין המצרים מכונים בהלכה 'אבלות ישנה' ומשמעה, כפי שניסח זאת הגרי"ד, לא אבלות כואבת חיה ובועטת שבאה לידי ביטוי בהליכות ומנהגים אלא דווקא שורה של הוראות מעשיות המבקשות לעצב, בתוך חיים פעלתניים ומשגשגים, מרחב המאפשר צמיחה לסוג אחר של חוויה והתבוננות.

הברייתא מנסחת את מנהגי תשעת הימים כך: "העם ממעטין מעסקיהן מלישא ומליתן, מלבנות ולנסוע, ומליארס ומלישא" (יבמות מג). הלכות אלו אינן תואמות את הלכות האבלות האישית המוכרות לנו. למעשה, המושג 'אבלות' כלל לא מוזכר כאן: "הברייתא מדברת על צמצום ועל הפחתה בפעילות". עיקר המגמה של הלכות אלו, אליבא דהגרי"ד, הן להפחית את היסח הדעת: "בהקשר זה עוסקים אנו בעניין היסח הדעת, החשש פן מחשבתנו תנדוד למקום אחר, החשש שמא נחדל מהשקעת כל מאודנו בהרהורים על ייעודו ההיסטורי של עמנו, אודות עברו ואודות עתידו".

תרבות עולם המערבי מייצרת לנו עוד ועוד זמן פנוי, ועם זאת דואגת לקחת מאיתנו את הפנאי הפנימי של האדם. מעולם לא נדרש האדם להיות בפיצול-תודעה וריבוי קהילות כמו היום. כל אדם זר מסביב לגלובוס יכול לחדור אל המרחב הפרטי שלי דרך אמצעי המדיה. כל אלו יוצרים חיים שלמים של היסח הדעת. אך בעיה זו איננה נוגעת רק  לאתיקה של הטכנולוגיה אלא לפרדוקס המובנה בחיינו. היופי והשגשוג, הבטחון והיציבות, עליהם אנו מהללים ביום העצמאות, עשויים גם לכסות ברעשם על הפלא, על הנסתר, על קדושה שנמצאת מעבר להתיישבות, צבא וכלכלה. הלכות ימי בין המצרים מבקשים להתמודד עם הרעש והמירוץ ולייצר מרחב המאפשר פנאי והתבוננות.

היטיב לתאר זאת א"י השל (התפילה, ידיעות ספרים, 2016):

אנחנו חיים על סף המסתורין, ומתעלמים ממנו; מכלים את הנשמה הטהורה שניתנה בו, מכנים את חלק א-לוה ממעל שניתן לנו. שוב ושוב אנו מטילים את אורנו הפנימי הרחק מא-לוהים, מציבים את מסכו העבה של העצמי בינו לביננו, מוסיפים עוד צללים לחשכה שכבר משתררת בינו לבין הגיוננו העיקש... תודעתנו איבדה את רגישותה לפלא. סרה מעלינו עוצמת המסירות למה שחשוב יותר מגורלנו האישי, חיינו רוויים חרדת הישרדות עזה – ועינינו קהות מהבין מהו בכלל גורל ומהם בכלל חיים. אנו שקועים במרוצת שיכרון החושים של האמביציה ואיננו נעורים אלא לאחר ששקענו במצולות האימה או היגון. רק אז, בחשכה, אנו מגששים אחר נחמה, משמעות ותפילה... להתפלל משמע לשים לב לפלא, לזכות לחוש מחדש את המסתורין שמחיה את כל החי, את הגבול הא-לוהי שבתוך כל הישגי האדם."

כדי לתת את הדעת אל המסתורין, אל העומק האלוקי שבחיים, כדי להנכיח את הקדושה באופן ממשי עלינו לעצור את המולת החיים, לטפל בהיסח הדעת, לשתוק, למעט את ההתקשרות האינטנסיבית עם הבורגנות הצוהלת והשמחה ולהציב למול עינינו את החסר, את מה שאיננו רואים אך אולי מאוד נוכח, והרי כך לימדנו קהלת באמרו: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף האדם" (קהלת ז, ב).

הלכות תפילה עוצבו לאור המרחב המקדשי. "ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש" (שו"ע או"ח צה, ב). התפילה היא כמו קרבן ובגדיו של המתפלל נדמים לבגדי הכהונה (שו"ע או"ח צח, ד). אך כעת עלינו למשוך את המכחול מהלכות התפילה הנתונים בין האדם הפרטי או הקהילה לריבונו של עולם, אל הספירה הלאומית שמרכזה מקדש; ומבית הכנסת השוכן בליבו של ישוב אל עיר קודש השוכנת בליבה של אומה. 

אם כנים הדברים, הרי שצמצום הלכות שלושת השבועות בדמות חזרה להמולת החיים היום-יומית, או אפילו מציאת חלופות לפעילויות העומדות בקריטריונים ההלכתיים, עשויים לפספס את עיקר מגמת ימי בין המצרים שהיא, כדבריו של הגרי"ד, "צמצום והפחתה בפעילות". בימים אלו שומה עלינו לעשות את הדבר הקשה באמת – השקטה והתבוננות, לפתוח את הלב ואת התודעה לפלא האלוקי שנעלם בשגרת היום-יום; אותו פלא המבקש להופיע חיים שמרכזם מקדש.

הלכות שלושת השבועות הן אכן כנטע זר בתוך מרוצת החיים הבורגנית לה אנו זוכים, אך דווקא בשל כך מסוגלות הן להוביל אותנו אל מקום עמוק יותר; מבקשות הן מאתנו לאסוף את דעתנו ולתתה אל מה שנמצא על סיפנו.

הרב שראל רוזנבלט

למד בישיבת ההסדר בעתניאל שמונה שנים בהם שירת בצבא. שימש גם כר"מ בעתניאל. בוגר תואר ראשון במכללת הרצוג במסלול חינוך, תושב"ע ומחשבת ישראל, ומוסמך במחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. מתגורר באפרת, נשוי לצורית ואב לשתי בנות. רב קהילת הרימון באפרת.